accessibility-icon
share-icon
צילום: דב בער הכטמן
צילום: דב בער הכטמן
טל בראון
טל בראון
8

יא חשון ה'תשפו (02.11.25)


מסע מי-ם לים: כך נראית המורכבות הישראלית ביום אחד

ביום אחד ובמרחק של כמה קילומטרים בלבד, נחשפה התמונה המלאה של החברה הישראלית - מהצהרת אמונה בכותל המערבי, דרך מאבק על דמותה היהודית של המדינה בירושלים, ועד לחגיגת “ליל כל הקדושים” בלב תל אביב • שלוש מערכות שונות, ועם אחד המחפש את דרכו בין מסורת למודרניות, בין זהות לשכחה


ביום חמישי, במרחק של שעות ספורות וכמה קילומטרים, יכול היה גם חייזר או סתם תייר, לחוות את המורכבות במדינתנו, "השיגעון" של המזרח התיכון, האתגר של החברה הישראלית והשונות בעם היהודי, בשלוש מערכות.  

מערכה ראשונה

היום החל עם צפייה בסרטון קצר, שהופץ ברשתות חברתיות ישראליות וערביות כאחד, בו מצהיר אזרח ירדני – בדואי משבט בני חסן, בעודו נוגע באבני הכותל המערבי, על הכרתו בזהותה היהודית של ירושלים בירת ישראל; על הקשר העמוק, הדתי, ההיסטורי והנצחי של היהודים לציון ולהר הבית. הסרטון קומם על הדובר את בני שבטו, אזרחים ומנהיגים ירדנים, וכמובן ערבים ומוסלמים רבים ברחבי המזרח התיכון, שלא חסכו ממנו את שבטם והשתלחו בו כאילו היה פושע, כופר ושקרן.

בקרב היהודים – זכה הסרטון לתפוצה אוהדת ונלהבת למדי, שהרי מי מעמנו אינו נלהב למשמע ערבי, המכיר במדינת ישראל וזכותה על סלע המחלוקת במלוא מובן המילה – על הר הבית. כיהודים רחמנים, בעיקר על האויב ופחות על עצמנו, לוותה הצפייה בסרטון בחשש לחייו של הירדני מפני בני עמו ומאמיני דתו "הסובלנית" כמובן. אלו שאינם סלחנים כלפי מי שחורג ממצוותיהם ומדרכם. רבים מהיהודים בוודאי תהו מדוע היה צריך אותו בדואי, אופוזיציונר ירדני, להכניס עצמו במודע לעין הסערה, שתזכה אותו במי הקולחין של "מבול אל אקצה".

maximize-image
images-count3+
הכותל המערבי והר הבית ברקע | צילום: שאטרסטוק

עם כל הכבוד וההערכה לירדני, חשוב להבהיר ולהזכיר לכל המבולבלים שכיהודים, ציונים וישראלים איננו זקוקים לחיזוקים מאף גוי שיתן גושפנקה לקדושת המקום, לצדקת דרכנו ולמשמעות הדתית, הלאומית וההיסטורית, בעבור דורות רבים של יהודים. אלו שבזכות אמונתם בקב"ה ודבקותם בתורת ישראל הקדושה, שב עם ישראל למולדתו, ולא לאוגנדה או קנדה, לאחר אלפיים שנים בגולה. 

על אף האמור, רבים מבני עמנו צריכים עדיין לקבל "זריקת אמונה" מעת לעת. זקוקים הם למנת התזכורת להוויתם, למהותם ולצדקת דרכם, דווקא מהגויים. ממי שנתפסים נטולי פניות, שאינם צד במחלוקות הפנימיות ואולי אף אוביקטיבים במידה מסויימת. זאת משום שאינם יהודים, אינם אזרחים ישראלים ואין להם חלק בשסע ובקיטוב בחברה הישראלית, לכאורה. הם אינם חובשי כיפה או מגבעת שחורה, שניתן להאשימם ב"משיחיות" או "בהדתה". הם לא נלחמו פיזית למען מדינת ישראל וירושלים בירתה, בוודאי שלא למען זכותנו להתיישב בה ולשמור על מורשתה, אדמתה ואתריה, ומשום כך אינם נתפשים כ"מתנחלים", "מיליטריסטים", "פשיסטים" ו"מחררי מלחמה". 

מערכה שנייה

ביום חמישי התקיימה "עצרת המיליון", הפגנת הכוח החרדית הגדולה בכניסה לירושלים. אולי דווקא שם משום שלא היה מקום לכולם ברחבת הכותל המערבי, בשל צילום הסרטון של הירדני מהמערכה הראשונה, רחמנא ליצלן? בכל אופן נמצא דבר מה המחבר בין "הקפלניסטים" לחרדים – חיבתם לחסימות כבישים ועורקי תנועה מרכזיים בשם הדמוקרטיה ותוך כדי ניצולה, לתפישתם.

עצרת החרדים |
maximize-image
images-count3+
עצרת "המיליון" בירושלים | צילום: יונתן זינדל, פלאש 90

היתה זו הפגנה שכונתה בפי רבים "הפגנת החרדים נגד גיוס בני ישיבות", אך ברובד העמוק יותר היתה זו הפגנה על עיקרון חשוב ומשמעותי יותר- על הזהות. על מקומה של התורה במדינת היהודים, על מעמדם ומקומם של לומדי התורה האדוקים, "החרשנים" באמת ובתמים, בחברה הישראלית. 

אם הייתי צריך לגבש עמדה ברורה ביחס להפגנה ולקבל הוכחה מדוע הפגנת החרדים היתה חשובה, קיבלתי את התשובה במרחק של כשעה נסיעה מי-ם לים בכביש 443, מירושלים לתל אביב. 

מערכה שלישית ואחרונה

לתל אביב הגעתי ביום חמישי בערב, לאחר עוד יום מילואים, לשם ניחום אבלים. משפחה יהודית – ציונית שתרמה ותורמת את חלקה לביטחון המדינה. עת יצאתי מבית האבלים, נדהמתי לגלות שהקדימו את חג הפורים. כשירדה המעלית והתקרבה לקומה, שמעתי קולות מתגברים של ילדים צוהלים. כשנפתחה הדלת הוכיתי בתדהמה – לפניי ניצבו מספר ילדים מחופשים למלאך המוות, לשלד מהלך ולרוח רפאים, בעוד אמם אוחזת בדלעת והבנות מחופשות אף הן ואוחזות בסלסלות.

מירי מסיקה: "כשלתי כאם – אנחנו יהודים, אסור להתבלבל"

מירי מסיקה: "כשלתי כאם – אנחנו יהודים, אסור להתבלבל"

138
27.10.25|רבקה שורק

באמת שהופתעתי. לא ידעתי ולא תיארתי לעצמי שבמדינת היהודים הקדימו את חג הפורים בכחמישה חודשים, כשאת שעון החורף הקדימו בסך הכל בשעה אחת לאחרונה. לשאלתי את המחופשים מה קרה ועל מה כל המהומה – אמרו כולם במקהלה ״הלואין״.

בחרתי לוותר על הירידה במעלית לצד "מלאך המוות", באותו בניין בו ניחמתי משפחת אבלים. היה נדמה לי שפגשתיו במקומות אחרים, ויכולתי לו מספר פעמים במהלך החיים. העדפתי להימנע מחיכוך מיותר עם ילדים שקיבלו מהוריהם חינוך מיותר. 

למרגלות הבניין גיליתי שאולי נחלצתי בשלום מהמעלית, אך לא ממפגשים נוספים שציפו לי ברחובות תל אביב. שלושה דברים התבררו לי בערב זה: 

ראשית, ילדים רבים הסתובבו בשעת ערב מוקדמת ברחובות השכונה עם הוריהם, מחופשים לדמויות שונות, חלקן "אפלות", רחוקות מדמויות של גיבורי על, שוטרים או חיילי צה"ל. היו הם מצויידים בסלסלות בדרכם לבצע "סיור כתובות", כמנהג חג הגויים לאיסוף ממתקים.

שנית – לא עודכנתי, כנראה בהיותי תושב "פרובינציית יהודה", בחג החדש המכונה "ליל כל הקדושים" – "האלווין", שנוסף למסורת "בני גוש דן" וללוח חגי מדינת ישראל, או שמא "מדינת תל אביב", לכאורה. לא ברור אם עידכנו את החוגגים עצמם במקורות החג הנוצריים המובהקים הנרמזים בשם החג. שהרי מקורו ב"יום כל הקדושים", המצוין ב-1 בנובמבר החל מהמאות הראשונות לספירת הנוצרים, שהוקדש על ידי הכנסיה לזכר כל הקדושים ומי שמצאו את מותם בשל אמונתם בנצרות.

maximize-image
images-count3+
"האלווין", שנוסף למסורת "בני גוש דן" וללוח חגי מדינת ישראל, או שמא "מדינת תל אביב", ארכיון | צילום: גילי יערי, פלאש 90

ספק רב אם יודעים החוגגים היהודים שעל פי היהדות, ליל כל הקדושים נחשב לחג אלילי. חג שאימצו הנוצרים מהקלטים, שחיו לפני 2,000 שנה באזורי אירלנד, בריטניה וצפון צרפת, בו חגגו את ראש השנה שלהם ב-1 בנובמבר. יום שסימן את סוף הקיץ והקציר ואת תחילת החורף האפל והקר, תקופה בשנה שלעתים קרובות נקשרה למוות. הקלטים האמינו שבלילה שלפני השנה החדשה, הגבול בין עולמות החיים והמתים מטשטש, על כן קיימו פסטיבל בליל ה-31 באוקטובר בו חגגו את "סמהיין", בו האמינו שרוחות המתים חזרו לכדור הארץ.

שלישית – התחוור לי שלא משכתי תשומת לב רבה, אולי משום שתושבי המקום חשבו שגם אני התחפשתי ״לענק הירוק״, בהיותי לובש מדי זית. 

אפילוג

באותן שעות בהן הסתיימה והתפזרה "הפגנת המליון" החרדית בכניסה לירושלים, שבתי אל פאתיה בשמחה מהולה בעצב ותדהמה, על שחוויתי בתל אביב דווקא.

לא יכולתי שלא לחוש קירבה יתירה לאחיי החרדים, שעל תורת ישראל, מסורותינו ומורשתנו מגנים, גם אם אינני מסכים במאת האחוזים עם דרכם. לא יכולתי שלא לחשוב על הדיסוננס המוחלט בין ההפגנה בירושלים לחגיגה בתל אביב – בשעה שברחובות ירושלים היו מי שנאבקו על הזהות היהודית ותורת ישראל, ברחובות תל אביב היו מי שחינכו ילדים על ברכי מסורות זרות של גויים ועובדי אלילים. לא יכולתי שלא לחשוב על אבדן הדרך ואימוץ סממנים זרים המעידים על התבוללות ואבדן הייחודיות, דווקא במדינת היהודים.

maximize-image
images-count3+
ההפרעות הקשות לתפילת יום הכיפורים בכיכר דיזינגוף, תל אביב | צילום: איתי רון, פלאש90

תהיתי מה עתידו של ציבור הבוחר בעבודה זרה ומקלס את אחיו שומרי התורה. אלו השומרים על הגחלת והזהות היהודית מדורי דורות. זהות המקנה לנו את הזכות לחיות כיהודים חופשיים, לציין את חגינו ומנהגינו בפומבי בארץ אבותינו ולא במחשכים ובמחבואים כבניכר. זהות שניסו "הקדושים הנוצרים" למחוק ולטשטש במשך מאות שנים.  האם השלב הבא הוא לחגוג את "חג המולד", "יום פטריק הקדוש", "יום בודהא" או רחמנא ליצלן- לצום ברמדאן?  

בעיר בה הטילו מגבלות על הנחת תפילין בפרהסיה ועל תפילה בהפרדה, במקום בו פגעו בלימוד תורה ועוד כהנה וכהנה – מותר כנראה לשכוח ולהשכיח מאין באנו ולאן נשוב. ראוי שכל יהודי ילמד וישנן את פרק ג' משנה א' בפרקי אבות, ולא ימתין לשמיעת הדברים בבית הלוויות לראשונה: ״עקביא בן מהללאל אומר: הסתכל בשלשה דברים, ואין אתה בא לידי עבירה. דע מאין באת, ולאן אתה הולך, ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון. מאין באת – מטיפה סרוחה. ולאן אתה הולך – למקום עפר, רימה ותולעה. ולפני מי אתה עתיד ליתן דין וחשבון – לפני מלך מלכי המלכים, הקדוש ברוך הוא״.

טל בראון

טל בראון

קצין מילואים בדרגת אלוף משנה אשר שירת במגוון תפקידים לאורך השנים בצה"ל. חבר בתנועת הביטחוניסטים ובעל תואר שני בנושא צבא וביטחון מהאוניברסיטה העברית בירושלים

עקבו אחרינו גם ב-Google News