בשבועות האחרונים חזר השיח הציבורי בישראל לעסוק ברעיון החלת הריבונות, לא מתוך סערה תקשורתית אלא נוכח תחושת החמצה צורמת. היו שהעירו, ובצדק, כי הריבונות אינה מושגת בהצהרות רגשיות או בקמפיינים ויראליים אלא בעבודה מדינית מתמשכת, באורך רוח, ובבנייה של מערכות יחסים אסטרטגיות עם גורמים משפיעים בזירה הבין לאומית. שר האוצר וחבר הקבינט השר בצלאל סמוטריץ', בציוץ שזכה להד ציבורי, ניסח את הדברים בפשטות: לא די ברעיון צודק; יש לבנות לו תשתית מדינית אמיתית. האמירה הזו, גם אם נולדה מתוך פולמוס פנימי, פותחת פתח לשאלה רחבה בהרבה – כיצד על ישראל לנהל את יחסיה עם ארצות הברית, בת בריתה הגדולה, באופן שאינו נשען על תלות כי אם על שותפות אמיתית.
מאז הקמת המדינה ניצבו יחסי ישראל וארצות הברית כציר מרכזי בזהותה המדינית של ישראל. התמיכה האמריקאית שימשה עבורה מקור חמצן מדיני וביטחוני בשעות משבר, אך גם קבעה לעיתים את גבולות עצמאותה. היחסים הללו ידעו תהפוכות רבות. מהצינה המסוימת ששררה בימי בן גוריון, דרך גילוי התמיכה הנלהבת שלאחר מלחמת ששת הימים, ועד למערכת מורכבת של תלות טכנולוגית, צבאית ופוליטית. תלות שלעתים רבות גובה מישראל מחיר מדיני כבד שאינו נאמר בקול. ככל שישראל התחזקה, כן גבר הפער בין עוצמתה בפועל לבין דמותה בעיני וושינגטון – לא כשותפה אזורית שווה, אלא כמי שנזקקת תמיד להדרכה, להכוונה ולחסד ובמידה הולכת וגוברת גם לשליטה.
8+הפער הזה הולך ונעשה בלתי נסבל בעידן שלאחר ה שבעה באוקטובר. ישראל שילמה מחיר דמים נורא, אך גם גילתה מחדש את יסודות הריבונות שלה, את זכותה וחובתה להגן על אזרחיה, להגדיר את יעדיה ולפעול לפי שיקול דעתה. דווקא מתוך הברית עם ארצות הברית נחשפה חולשה תודעתית: הרצון המתמיד "לרצות" את וושינגטון, להנמיך טון, לדחות החלטות, ולהמתין לאישור. כך נוצר מצב פרדוקסלי. ישראל, שהפכה בשנים האחרונות למעצמה אזורית ולמוקד חדשנות עולמי, עדיין מתנהלת לעיתים כאילו היא תלויה בדעת אחרים שיאשרו לה להיות היא עצמה ולפעול בהתאם לאינטרסים הקיומיים שלה.
היחסים בין שתי המדינות מעולם לא היו פשוטים. ארצות הברית רואה במזרח התיכון אזור של איזונים עדינים בין יציבות לנגישות למשאבי אנרגיה, בין שמירה על אינטרסים מערביים לבין הימנעות ממעורבות ישירה. ישראל, לעומת זאת, חיה כאן. היא אינה יכולה להרשות לעצמה את הלוקסוס של שיקולים גיאופוליטיים מופשטים. כשהיא מתלבטת אם למוטט את חמאס או האם להרחיב את ההתיישבות, היא אינה עושה זאת כשחקנית זרה אלא כעם הנאבק על חייו. כאן מתנגש לעיתים האינטרס הישראלי הקיומי עם האינטרס האמריקאי האסטרטגי, ולא משום שאחד מהם פסול, אלא משום שהם נובעים מעולמות שונים של אחריות ומיסודות תפיסה ונקודות מוצא שונות בתכלית.
8+דווקא משום כך נדרש שינוי תודעתי. ישראל אינה צריכה "להתנתק" מארצות הברית – אלא לחדול מלהתנהל כלפיה כבת חסות. ברית אמיתית קיימת בין שווים (גם אם גודלם ועוצמתם שונים מהותית). ארצות הברית אינה צריכה אפוטרופוס על ביטחונה, וגם ישראל לא. כדי להגיע למעמד כזה, על ישראל לנסח מחדש את יחסיה עם וושינגטון לא סביב בקשות או לחצים, אלא על פי יסוד של אינטרסים הדדיים, מובהקים וברורים. האינטרס האמריקאי בעידן החדש איננו רק שמירה על יציבות אזורית; הוא כולל גם שיתופי פעולה טכנולוגיים, אנרגטיים וביטחוניים – תחומים שישראל מצטיינת בהם.
העתיד של היחסים בין המדינות טמון במפגש אינטרסים, לא בהיררכיה של מעניק ומקבל, כפיף ושולט. ישראל יכולה וצריכה להציע לארצות הברית ערך אסטרטגי מובהק. יכולת טכנולוגית, חדשנות מדעית וניסיון צבאי שאין דומה לו בעולם המערבי. בתחומי הסייבר והבינה המלאכותית, ישראל כבר מהווה מעצמה עולמית. טכנולוגיות שנולדו במעבדות קטנות ברחבי המדינה, שינו את פני המאבק בטרור ובפשע המאורגן. התחום הזה לבדו יכול לשמש בסיס לשותפות אמיתית. לא עוד סיוע צבאי המותנה בהגבלות, אלא שיתוף ידע הדדי שמחזק את שני הצדדים.
8+גם בתחום הצבאי מעשי יש לישראל מה להציע; ניסיון ייחודי בלחימה בטרור ובהתמודדות עם אויב לא מדינתי, במערכה שאין דומה לה, במורכבותה, עוצמתה ובהיותה מנוהלת בתוך מערך אזרחי פעיל. הצבאות המערביים ובתוכם גם צבא ארצות הברית, למדו בשנים האחרונות כי כוח אש מסורתי ושיטות פעולה קלאסיות אינן מספיקות עוד לניצחון בשדה הקרב. המערכות כגון קאבול, מוסול וחצי האי סיני המחישו שיתרון טכנולוגי או אווירי לבדו אינו מבטיח הכרעה מול אויבים מבוזרים הפועלים מתוך אוכלוסייה אזרחית ומשלבים גרילה, טרור והסתרה. ישראל, שחיה ופועלת עשרות שנים במציאות כזו, פיתחה ידע ייחודי בלחימה אורבנית, במודיעין מבצעי ובשילוב זרועות, ויכולה להפוך שותפה אסטרטגית למערב לא רק כמקבלת ידע אלא גם כמעניקתו.
בחזית אחרת, החקלאות הישראלית יכולה להפוך לנכס אסטרטגי גלובלי. משבר האקלים מאיים על עתודות המזון בעולם. ישראל, המדינה המדברית הראשונה שפיתחה חקלאות מודרנית משגשגת, מחזיקה בידע שיכול להועיל גם למדינות מערביות. דוגמת שיתוף הפעולה בין ישראל למדינות אפריקה ודרום אמריקה בתחומי מים, טפטוף וחקלאות חכמה, ממחישה כיצד ניתן להפוך תחום אזרחי לכוח מדיני. אם ישראל תשכיל להרחיב את הידע הזה גם כלפי ארצות הברית, כחלק ממדיניות של ייצוא פתרונות אקלימיים, היא תתרום לא רק לתדמיתה אלא גם ליחסים האסטרטגיים עם המעצמה הגדולה והחזקה בעולם.
8+כל אלה מחייבים שינוי מבני גם בתוך מערכות קבלת ההחלטות בישראל. אין זה תפקידה של מועצת יש״ע או של תנועת התיישבות כלשהי לנהל קמפיינים תקשורתיים מול הבית הלבן. כפי שכתב השר סמוטריץ', צדקתם של רעיונות אינה מספיקה; דרוש מערך מדיני מקצועי שיפעל בעקביות. ישראל זקוקה לדיפלומט קבוע, מעין "רון דרמר של ההתיישבות", שיבנה רשת קשרים ארוכת טווח בוושינגטון ויהפוך את השיח על ריבונות לנושא מדיני לגיטימי. מדינות אינן משנות את עמדתן בעקבות ציוצים ופעולות תקשורתיות מלבבות ככל שיהיו, אלא באמצעות דיפלומטיה שקטה ויומיומית.
מדיניות עצמאית מחייבת גם שינוי בתודעה הציבורית בישראל. במשך שנים נמדדה הצלחה מדינית כמעט אוטומטית לפי מידת התמיכה של וושינגטון. אם באספקת נשק, אם בהצבעות באו"ם ואם בתצלום המשותף בבית הלבן. כך נוצר הרגל תודעתי של תלות; ממשלות ישראל ראו באהדת הממשל מדד להישג, ולעיתים גם שיקול מרסן בקבלת החלטות. כך היה כאשר ישראל היססה להכריז על ריבונות בבקעת הירדן מחשש לתגובה אמריקאית, וכך גם במערכות צבאיות שונות שבהן נשקלה לא פעם תגובת הבית הלבן כחלק משיקול הדעת המבצעי. בפועל, כמעט כל מבצע צבאי משמעותי בישראל מתנהל תחת שעון האישור האמריקאי.
8+לא רק השפעתו בשטח, אלא גם תגובת וושינגטון קובעת את גבולות הפעולה. כך היה בלבנון בראשית שנות השמונים, כאשר לחצים מדיניים מוושינגטון הובילו להפסקות אש מוקדמות ולריסון מהלכים צבאיים; וכך גם בעזה, כדוגמת "צוק איתן", שבהם משך הלחימה ועומק התקיפה עוצבו במידה רבה לפי סבלנותה של ארצות הברית ולוח הזמנים הדיפלומטי שלה. במציאות כזו, גם כאשר ישראל פועלת מתוך הגנה עצמית, היא נאלצת להביט מעבר לים כדי לוודא שמהלכיה זוכים להבנה, מצב שאינו עולה בקנה אחד עם ריבונות מלאה.
הכרה אמיתית תבוא לא כאשר ישראל ממתינה לאישור, אלא כאשר היא נוהגת כבעלת בית אחראית ובוטחת. כל עוד היא מדברת בשפת הצורך וההתרצות, היא תיתפס כצד חלש במשוואה; אך כאשר תדבר בשפת האינטרסים, תציג תועלות ותעמוד על עקרונותיה היא תישמע אחרת. גם בוושינגטון מעריכים עמידה עקבית על עקרונות, כל עוד היא נאמרת בשפה מדינית שקולה ומכבדת.
8+המעבר מיחסי תלות לשותפות איננו רק צורך מדיני, אלא ביטוי להבשלה לאומית. מדינות צעירות נוטות להישען על חסדים ועל ידידים חזקים. מדינות בוגרות בונות יחסים מתוך ביטחון עצמי, אחריות ותחושת ייעוד. ישראל כבר חצתה מזמן את סף הבגרות הזה. היא מעצמה טכנולוגית, ביטחונית ומוסרית, בעלת השפעה אזורית ומעמד עולמי. כשם שגרמניה של אדנאואר הצליחה, לאחר חורבן מלחמת העולם השנייה, להקים את שותפותה עם ארצות הברית מתוך כבוד הדדי ולא מתוך תלות, וכשם שצרפת של דה גול הגדירה מחדש את יחסיה עם נאט"ו מתוך תודעת ריבונות ולא מתוך התרסה. כך גם ישראל צריכה לעצב את יחסיה עם וושינגטון כיחסי ידידות בין שווים, כשותפות של עמים בוגרים ובטוחים בעצמם, לא של מבקשי חסד.
ישראל מובילה עולמית במדע, בחדשנות ובטכנולוגיה צבאית; היא מוכיחה יכולת שיקום כלכלי מהירה, והיא נהנית מתמיכת יהדות העולם יותר מאי פעם. אך בתחום אחד היא עדיין שבויה במנטליות של מדינות קטנות ותלויות, בתחושת הצורך באישור אמריקאי לכל מהלך. הגיעה העת להשתחרר מן הכבלים הללו, לא מתוך כפיות טובה, אלא מתוך אחריות הדדית.
8+הברית עם ארצות הברית היא נכס לאומי מהמעלה הראשונה, אך גם ברית בין ידידים יכולה להפוך חונקת אם היא מתנהלת מתוך תלות. כאשר ארצות הברית לוחצת על ישראל למתן את פעולותיה בעזה או לדחות החלטות ביהודה ושומרון, היא פועלת לפי תפיסת אינטרסים שלה, לא בהכרח לפי תפיסת הצדק או הביטחון של ישראל. תפקידה של ישראל הוא לא לכעוס על כך, אלא להעמיד מול האינטרס האמריקאי אינטרס ישראלי ברור ומנומק. רק כך נולדת שותפות אמיתית, מתוך עוצמה וחוסן פנימי.
יסודו של כל שינוי מדיני אמיתי הוא רעיון. מדינת ישראל נולדה כדי להשיב לעם היהודי את ריבונותו, לא רק על אדמתו אלא גם על גורלו. ריבונות איננה נמדדת רק בגבולות גיאוגרפיים אלא ביכולת לעמוד על רצון לאומי עצמאי גם בפני בעלי ברית קרובים. כאשר מדינה עצמאית מהססת לבטא את עמדתה מחשש לאי נחת אצל ידידתה הגדולה, ריבונותה נחלשת מבפנים. מכאן נובע הצורך בגישה בוגרת ומפוכחת ביחסי ישראל וארצות הברית – מערכת יחסים בין שווים הנשענת על ביטחון עצמי לאומי, על כבוד הדדי ועל הבנה כי ידידות אמת אינה באה על חשבון עצמאות מדינית. דווקא היכולת של ישראל לפעול מתוך אינטרס ישראלי ברור, המבטא ריבונות החלטה מלאה, היא שתבטיח את חוסנה הלאומי ואת יכולתה לעמוד על ביטחונה גם במציאות משתנה.
8+השינוי הזה איננו מותרות; הוא תנאי לקיומנו כעם עצמאי במאה ה 21. ככל שהעולם נעשה רב קוטבי, וככל שהמעצמות מתחרות על השפעה, ישראל חייבת לעצב לעצמה מקום ברור, לא כשלוחה של וושינגטון ולא כאי מבודד, אלא כשותפה אזורית חזקה, יציבה וריבונית. הדבר מחייב השקעה בתחומי הכלכלה, הדיפלומטיה והידע, אך בראש ובראשונה השקעה בתודעה לאומית.
בסופו של דבר, ידידות אמיתית בין מדינות איננה נמדדת בכמות החיבוקים אלא בעומק ההבנה. ארצות הברית תכבד את ישראל לא כשהיא מתיישרת אוטומטית עם קו הממשל, אלא כשהיא תציג חזון עצמאי, מוסרי וברור. מנהיגים כמו רון דרמר כבר הוכיחו שדיאלוג ישיר ואינטליגנטי יכול לשנות עמדות בוושינגטון; השאלה היא אם ישראל מוכנה להרחיב את המודל הזה מעבר לסוגיית איראן או להסכמי השלום, גם לנושאי ריבונות והתיישבות, עיצוב גבולות של קבע ופתרון הסכסוך מול הערבים והפלסטינים, מתוך זווית ראיה בה לאינטרס הישראלי מקום יציב ומשמעותי.
ישראל הגיעה לשלב שבו היא יכולה ואף מחויבת להפסיק להתנצל על שאיפותיה הלאומיות. היא אינה מדינת חסות אלא שותפה אזורית, נאמנה ורבת השפעה. החיבור לארצות הברית יישאר חשוב, אך הוא חייב להיבנות על יסודות של הדדיות, לא של פטרונות. כדי להגיע לשם עליה לפעול באומץ, להקים נציגות מדינית מקצועית שתעסוק בריבונות כמדיניות חוץ, לשקם את האמון עם הקונגרס והממשל האמריקאי ולתת את הדעת על מוקדי ההשפעה בארה"ב (על גווניהם השונים), ולנהל את השיח מתוך עמידה זקופה.
8+אולי דווקא המלחמה האחרונה, עם כל כאבה, מסמנת את תחילת התהליך. ישראל הוכיחה לעצמה ולעולם שהיא מסוגלת לעמוד מול אויביה בכמה חזיתות במקביל. כעת עליה להוכיח שהיא מסוגלת גם לעמוד מול ידידיה בגובה העיניים. רק כך תוכל לממש את מלוא ריבונותה, גם על האדמה וגם בתודעה הלאומית.
