את רחל אמנו פגשתי לראשונה לפני חמש עשרה שנים. לא בדיוק תכננו להיפגש. זה קרה בטעות. או אולי טעות שלא תכננו. כי מה לי ולה חשבתי. אין לי הבנה במתרפקים על קברות צדיקים. בדוחפי הפתקים. תמיד הייתי עומדת על יד האבן ומסתכלת לצדדים בקינאה. על כל הקרועות מבכי, המקנחות בפרוכת. הייתי תופסת תהילים וממלמלת באדיקות מקווה שמשהו מכל הקדושה הזו יידבק בי- המנותקת.
ככה זה היה שנים. עד רחל אמנו. עמדתי אצלה במעיל פוך ונעלי קרוקס קצת בהלם מעוצמת המעמד שתפס אותי לא מוכנה, ומשום מקום התנפלתי עליה אחזתי באבן החמה ותבעתי שתבטיח שהכל ישתנה. וכך היה. אמא רחל לא הייתה עוד ציון. היא הייתה ציון דרך. אמא שלי. ותסלח לי אימי הביולוגית האהובה כי גם היא יודעת שעד רחל – לפני חמש עשרה שנים פגשתי אותה והלב שלי נפתח.
ומאז ועד היום, גם אם לא הצלחתי להגיע אליה ולנשק את האבן, בי"א מרחשוון הלב שלי דולק. כמו נר. מתחבר אל הרחם הקולקטיבי הזה של אמא רחל, הרחומה הממאנת להתנחם, הלוחמת הזו שנשארה בדרך עם שלטים של הפגנה, לא חשוב על מה לא מקבלת תירוצים על הבנים שלה שאינם, צועקת ורוקעת ברגלים שישובו לגבולם. וכשיש אמא כזו שקורעת את השמים, לא מסתפקת בהבטחות, ובהבנות, זה כבר רק עניין של זמן, עד שאבא יתרצה ויבוא וישיב את הבנים הביתה אל גבולם. אל הקודש פנימה שיותר מדי זמן שמם.
