הכתבה הזו נכתבת בשבילכם ההורים, שרוצים להיות רגועים, אבל מרגישים שהילדים לא מאפשרים להם את זה. אתם חוזרים עייפים מהעבודה, מנסים לסדר את המטבח תוך כדי ויכוח בין הילדים, מבקשים בפעם החמישית לשים נעליים או לכבות מסך, ומוצאים את עצמם צועקים, גם כשהבטחתם לעצמם שלא. אם אתם קוראים את השורות האלה, כנראה שהלב שלכם כבר מבקש שינוי. שינוי שלא נובע מאשמה, אלא מתקווה. מהידיעה שאפשר אחרת.
למה אנחנו צועקים?
צעקה היא תגובת הישרדות של ההורה. היא מתרחשת כשהמערכת הרגשית שלנו מוצפת, בגלל שהמוח שלנו זיהה חוסר הקשבה או מעשה אחר של הילד- כסכנה (ממש כאילו הוא ראה מולו אריה), והמערכת הרגשית במוח, האזור שאחראי על תגובות ה'תקוף' או 'ברח' במוח- לחצה על ה'כפתור' שהפעיל את מערכת הדריכות בגוף ויצר את הצעקה כניסיון להגיב לאותה 'סכנה' ולהפסיק אותה.
5+מחקרים מראים שהורים שנמצאים בעומס רגשי או תחושת חוסר אונים נוטים יותר לצעקות, ושצעקות חוזרות פוגעות הן במוח ובמערכת העצבים של הילד, הן בתחושת הסיפוק וההצלחה של ההורה והן באמון שבקשר. אבל הנה החלק החשוב: המוח שלנו גמיש ואנחנו יכולים לשנות את הפעולה שלו, לכוון אותה ולהשתמש בכלים טובים יותר שיעזרו לנו להיות רגועים יותר בהורות, לצד גבולות ברורים.
במדריך הזה, כללתי לכם ארבעה כללים שנמצאו במחקרים כמאפיינים את ההורים שמצליחים לנהל את הבית ללא צעקות. כבעלת מכון לשיפור תפקודי המוח ונוירו-יועצת חינוכית ומשפחתית, אני יכולה להגיד לכם גם מהשטח- שכשהורים מתחילים ליישם את הכללים, הם מרגישים הרבה יותר יכולת, הצעקות יורדות, ההקשבה והוויסות הרגשי של הילדים עולים והקשר בין ההורה לילד מתחזק. אלוהם ארבעת הכללים:
5+1. עצרו לפני הסערה וקחו דקה לעצמכם
ביקשתם משהו מהילד והוא לא מקשיב, הילדה צעקה משהו לעברכם, הבית בבלגן… במקום לתת לרגש להוביל, עצרו רגע ובמקום להגיב- תנשמו לאט פנימה והחוצה. צאו מהסיטואציה במחשבה או פיזית ממש מהחדר, תנשמו וקודם תשאלו את עצמכם שתי שאלות חשובות:
מה אני רוצה להשיג? (גם לרגע הזה וגם קדימה) ומה הדרך הכי טובה להשיג את זה, בלי צעקות ומתוך בניית הרגלים ומיומנויות אצל הילדים שלי? העצירה הזאת יכולה לשנות הכל. למה? כי היא מחזירה את הפעולה מהאמיגדלה (מרכז הרגש) לאונה הקדם מצחית (מרכז החשיבה והוויסות) ומאפשרת לכם לפעול מתוך תכנון ושיקול דעת ולא מתוך אימפולסיביות ומוצפות רגשית.
5+2. אל תנסו לשכנע תוך כדי סערה
אתם מנסים לדבר בהיגיון, אבל הילד באמצע התקף כעס? זה לא הזמן לחינוך. כשהמוח של ילדכם מוצף, החשמל באזורי הבקרה, השליטה וההיגיון יורד, כלומר הילד לא ממש יכול להקשיב. יותר מזה, סביר להניח שמה שיקרה הוא שילדכם יתעצבן ואתם תתעצבנו ותצעקו בחזרה. במקום זה נסו לומר: "אני רואה שקשה לך עכשיו. אני כאן. נדבר כשנירגע".
העצירה שלכם תשמש לילדכם כסימן חשוב לכך שאנחנו קודם נרגעים, אחר כך מדברים ופועלים. אם תרצו, תוכלו להיעזר בספר הילדים שלי 'אימפה רומפה והכעס עובר' שעוזר לילדים (ולהורים) ללמוד כללים חשובים שעוזרים להם לעצור מוצפות רגשית (גם של חרדה, ביישנות, היעלבויות ועוד) ולשנות את דפוסי החשיבה שמציפים אותנו רגשית.
5+3. תנו תוקף לעצמכם ואז לילד ובנו מיומנויות
לפני שמבינים את הילד, הבינו את עצמכם. שאלו את עצמכם: האם אני רעב/ה, עייף/ה, מתוסכל/ת; האם הילד נוגע לי בכאב אישי? תנו שם לרגש: "אני מרגישה חסרת אונים עכשיו, וזה מכעיס אותי". כשאנחנו מזהים את הרגש, יש לנו יותר שליטה עליו, ואז נוכל גם לעזור לילד לזהות את שלו. משם- תבינו מה חסר לכם כדי לנהל את הדברים בצורה רגועה ומקדמת: האם זאת מיומנות שחסרה לכם? האם זה חוסר דיוק בהורות? האם נשאבתם לאירוע במקום לנהל אותו? האם זאת מיומנות שחסרה לילד שלכם? תבינו את הקושי ומשם תבנו את הדרך לדיוק ובניית המיומנויות.
תוכלו להיעזר בכתבות שלי כאן ב-C14 שיכולות לעזור לכם לקבלים כלים נוספים וטיפים חשובים בדרך לבניית המיומנויות האלו. יחד עם זאת, אם אתם מרגישים שאתם צריכים בכך עזרה- פנו לנוירו-ייעוץ משפחתי והדרכת הורים, שמתמחה בשיפור תפקודי וויסות רגשי ודיוק ההורות, תוך הבנת המוח.
5+4. קבעו מראש כללים שאתם רוצים לעמוד עליהם
כשאין בהירות, מגיעים התסכול והצעקות. ההמלצה שלי היא לשבת ברגע שקט, לנסח עם בן/בת הזוג: מהם הגבולות שעליהם לא מוותרים (למשל, אין אלימות / אין מסכים בבוקר)? מה הדברים שאפשר לשחרר (לבוש, בחירת חברים וכו')? מול הילדים הגדירו מראש גם את הכללים וגם את העצירה בזמן מוצפות רגשית, והסבירו למה אתם בוחרים לעצור.
תוכלו לומר לדוגמה: “כשאנחנו מוצפים רגשית, אנחנו לא פנויים להקשיב ולדבר. ולכן מהיום, אם אנחנו מוצפים וצועקים, נסיים את השיחה ונחזור אליה ברוגע”. הילד ידע למה לצפות, ואתם תימנעו מהתפרצות.
5+הורים לעיתים מרגישים אשמה כשהם מציבים גבולות, כאילו זה הופך אותם לנוקשים או פחות קשובים, אבל המחקרים מלמדים דווקא את ההפך, על כך שהורים שמצליחים לשלב גבולות עקביים וברורים עם קשר חם, רגוע ומכיל, מדווחים על פחות קונפליקטים, פחות צורך בצעקות, והרבה יותר שיתוף פעולה מצד הילדים.
הסוד הוא בשילוב:
– מצד אחד, לא מוותרים על ערכים חשובים כמו כבוד הדדי, שינה בשעה קבועה, אחריות או עזרה בבית.
– מצד שני, מדגימים בעצמכם את אותם הערכים, מדברים בכבוד, שומרים על עקביות, ומגיבים לילדים בגישה רגועה וחמה.
