במדע המדינה קוראים לזה "Only Nixon Could Go to China" – תופעה שבה רק מנהיג המזוהה עם עמדות נוקשות יכול להרשות לעצמו לבצע מהלך הפוך לחלוטין, כי הוא נהנה מאשראי אידיאולוגי שמגן עליו מפני האשמות ברפיון. ניקסון, אויב הקומוניזם, היה זה שפתח את הדלת לסין. מנחם בגין, מנהיג ימין מובהק, היה זה שהחזיר את כל סיני. ואריאל שרון, סמל ההתיישבות, הוא שפינה את גוש קטיף. אותו מנגנון פועל גם כיום.
ממשלת ימין סיימה מלחמה בלי להשמיד את חמאס ובלי להכריע את האויב באמת: אפשרה למדינות ערביות עוינות להיכנס לרצועה, וברגע שצה"ל יצא, חמאס חיסל חמולות וחזר לשלוט. כלומר, זה רק עניין של זמן עד שנמצא את עצמנו מול אותו איום. חרטה על דגלה את נושא הריבונות והעבירה את ריבונותה של ישראל לידי ארה"ב ובכל זאת, מחנה הימין מוחא כפיים. הוא רואה בהסכם עם טראמפ צעד אסטרטגי, בנסיגה הישג טקטי, ובנורמליזציה ביטוי של כוח.
4+למה זה קורה? כי כשמנהיג מהימין עושה מהלך "שמאלי", הבייס שלו משוכנע שהוא עושה את זה כדי לנצח, לא כדי לוותר. הימין נותן לנתניהו קרדיט ביטחוני, גם כשהמדיניות סותרת את מה שהוא תמיד דגל בו.
במקביל קורה משהו הפוך: מחנה השמאל, שאמור היה לשמוח ממדיניות של שלום, נורמליזציה, השבת חטופים והתקדמות להסדר אזורי, מוצא את עצמו מתנכר למהלך או מייחס אותו לטראמפ, רק כי הוא מתבצע על ידי ראש הממשלה שהוא הכי שונא.
4+לפעמים השמאל אוהב את המדיניות אבל שונא את מי שמוביל אותה, אז הוא מנתק ביניהם כדי לא לתת לו קרדיט. ולפעמים הוא דוחה את המדיניות שהוא עצמו חלם עליה, רק כדי לא להודות שהיריב עשה אותה.
במקום לראות בזה צעד חיובי, הוא מפרק את המדיניות לכשלים, מייחס כוונות נסתרות ומניעים אישיים. ככה נוצר המצב הישראלי המוזר: הימין מוחא כפיים להסכם שהוא אמור לשנוא, והשמאל דוחה מדיניות שהוא אמור לאהוב, או זוקף אותה לזכות מישהו אחר.
4+כשפוזיציה מחליפה מצפן
זה כבר לא עניין של עמדות, אלא של שייכות. כשהעובדות מפסיקות להיות חשובות, נשארת רק הפוזיציה. מה שמחזיק את הכל זה לא נאמנות לעקרונות, אלא הנטייה לראות כל דבר דרך המשקפיים של מה שאנחנו כבר מאמינים בו, ובמיוחד דרך הזהות הקבוצתית שלנו.
כשהמנהיג שלנו עושה משהו שסותר את מה שהטיף לו במשך שנים, אנחנו קוראים לזה "מהלך חכם" או "שלב בדרך לניצחון". כשהיריב עושה משהו שמתאים לערכים שלנו, אנחנו דוחים אותו מראש, רק כדי לא להודות שהוא צדק.
4+ההטיות האלה שומרות על תחושת היציבות שלנו. הן מגנות על הזהות והשייכות שלנו, גם אם זה אומר להתעלם מהמציאות. במקום לבדוק מה באמת קורה, כל צד עסוק בלאשר שוב ושוב שהשבט שלו צודק. והמנהיגים, שמבינים את זה מצוין, יודעים איך להאכיל את המנגנון הזה ולצמוח בתוכו.
ככה נבנית מערכת שבה ההחלטות לא מבוססות על שיקול דעת אלא על אמונה, לא בודקים מהלכים אלא נאמנויות, ומדינה שלמה נתקעת בלולאה של אישור עצמי.
4+כשאין הבדל אמיתי בין ימין לשמאל, אבל יש תהום בין המחנות, החברה הישראלית נתקעת באמצע: לא מתקדמת, לא מגדירה לאן היא הולכת, וכל צד דוחף את השני לכיוון התהום. השחיקה הזו ואובדן הכיוון פוגעים באמון של כולם במדינה וכפועל יוצא גם ביציבותה.
מי שלא רואה את המחיר הזה, ישלם אותו בביטחון, בכלכלה, בזהות. כי מדינה שלא מסוגלת להחליט בתוכה, תגלה שהאויבים שלה יעשו את זה במקומה, שוב ושוב.
