הדרמה האחרונה במשפט נתניהו גרמה לי, כמי שמחשיב את עצמו ממלכתי וזהיר בניסוחים, לקבוע שמדובר ברעידת אדמה. ואיך לא? בא ראש צוות החקירה של תיקי נתניהו באותם שנים ומאשר את טענות ההגנה. ואולי החשובה ביותר בהם – החוקרים ידעו שיש בעיה עם התאריכים של פגישת ההנחיה ובכל זאת בחרו להעיד את פילבר עדות שקר.
פגישת ההנחיה היא האבן החשובה ביותר בתיק הדגל, תיק 4000, והסיבה מדוע השופטים ייעצו באופן חריג ביותר לתביעה לרדת מסעיף השוחד. לא כל אירוע הוא דרמה, אבל אם זה לא רעידת אדמה אני לא יודע מה כן. כמעט מיד קולגות שלי מתחום המשפט, חלקם חברים אישיים שאני מעריך, שעבדנו יחד בעבר, אנשי מקצוע מעולים, חלקם מכרים שאני פוגש בבית המשפט, ניסו להקטין את האירוע. לטעון שהוא היה שוטר זוטר, שהדברים נאמרו כבר על ידי ההגנה ועוד שלל טיעונים – חלקם לא נכונים וחלקם לא רלוונטיים.
1+אפשר לסקר את המשפט בלי לתפוס צד. למעשה זה מה שמצופה מאיתנו כעיתונאים. תפקידנו לתאר לציבור את המתרחש בין כותלי בית המשפט, לא להגיד לצד מסויים מה שהוא (או אנחנו) רוצים לשמוע. יש דברים שצריך לברר במשפט נתניהו. אם נתניהו קיבל מתנות, גם אם בסכום קטן הרבה יותר משנטען, יתכן שהדבר יתגלגל למרמה והפרת אמונים. ימים יגידו ובית המשפט יקבע, תפקידי לא לכתוב את פסק הדין מראש.
כשהיו ימים רעים להגנה אמרתי את זה. זה לא אומר שאני נגד נתניהו. וכשיש ימים רעים לתביעה אפשר גם להגיד את זה. זה לא אומר שאני בעדו. זה אומר שאני מסקר את האירוע. אז תתארו לצופים/מאזינים/קוראים שלכם את מה שקרה, בלי ליפות או להקטין. מה יקרה? מישהו יאשים אותכם בביביזם? הדבר רק יחזק את המקצועיות שלכם. אך התקשורת בסך הכל מתכתבת עם מה שקורה בחברה שלנו. אנשים לא רוצים לשמוע מה היה, אלא מה שהם רוצים לשמוע. גם אם זה לא אמין, גם אם זה לא נכון. לתאר מציאות באופן מורכב, מכמה זוויות, לגרום לאנשים לחשוב, זה פשוט לא פופולארי.
1+משפט נתניהו הוא דוגמא בזעיר אנפין למתחולל במדינה. ברגע ששמו של ראש הממשלה נקשר לנושא לא ניתן עוד לדבר בהיגיון. אנשים קובעים דעה נחרצת בעד או נגד באופן אוטומטי כמי שתוכנתו מראש ללא קשר למציאות המונחת לפניהם. הרי נניח ואני מתנגד נחרצות למדיניות ראש הממשלה, לא הייתי רוצה שהמשפט והחקירה יתנהלו באופן תקין? לא הייתי רוצה לדעת שהמטרה לא סומנה מראש? ויום רביעי היה יום רע מאוד לרצונות האלה.
זה מציף שוב את בעיית הקיטוב שלנו עליה דיברתי רבות בטורים קודמים. הבעיה שלנו זה לא ימין או שמאל, כן או לא רפורמה. אלו נושאים חשובים לעתיד המדינה ודרך קיימנו שראוי ונכון להתווכח עליהם, אך הבעיה העיקרית שלנו היא הקיטוב ואיבוד היכולת לחשוב ולהחליט לבד. אנשים הפסיקו לחשוב באופן עצמאי אלא מובלים כמו עדר על ידי מחנות וצבעים שאיתם הם מוכרחים ליישר קו. והתקשורת לצערי, כולה, במקום לשמש גורם מאזן, נושאת את לפיד הקיטוב ומשסעת את חלקי החברה אחד בשני. אני פשוט משתדל לא להיות שם.
