אלפי קולמוסים נשברו על שאלת 'היום שאחרי' בעזה, ומאות קולמוסים אחרים על נושא הרשות הפלשתינית ותמיכתה בטרור, ועדיין יש ישראלים רבים שרואים ברשות הפלשתינית ובאנשיה שותפים לגיטימיים לכל דבר ועניין. זה פתטי מאוד כשמדובר בענייני תרבות ומסחר, וזו סכנה קיומית כשמדובר בענייני ביטחון. זה קריטי במיוחד בימים אלו, כשנשמעים קולות או אופציות כאלה ואחרות של שותפות של הרשות בניהול הרצועה ביום שאחרי המלחמה.
אני רוצה לחזור איתכם לשנת 1978, לערב סתווי וקריר ברצועת עזה ולקולות צעדים מהירים על חוף הים. דלאל אל-מוגרבי, צעירה בת 19, הובילה קבוצה של מחבלים ערבים שחדרו מלבנון לישראל. הפיגוע שיזמו בהמשך הדרך – התקפה על אוטובוס תיירים בכביש החוף – הסתיים בטבח נורא, מהאכזריים שחוותה ישראל: 38 אזרחים ישראלים נרצחו, ובהם ילדים וזקנים. אל-מוגרבי עצמה חוסלה בקרב, אך שמה היה לאגדה. כיום, בשנת 2025, תמונתה מופיעה בספרי הלימוד של הרשות הפלשתינית כ"גיבורה של ההתנגדות", דגם לחיקוי לילדים בבתי ספר ברמאללה ובג'נין.
6+אינני מציג לכם כאן זיכרון היסטורי אלא עדות חיה למערכת שיטתית שמעודדת רצח נשים וילדים ומחנכת דורות של לוחמים שחולמים ומתאמנים להשמיד את מדינת ישראל, והכול בספרי הלימוד הרשמיים, מהמקפצה.
הרשות הפלשתינית, שהוקמה כגוף שלטוני זמני בהסכמי אוסלו, הפכה למוסד שתומך בטרור לא רק במילים אלא בכסף, בחינוך ובפעולותיה היום-יומיות, וכמו ההחלטה שקיבל היטלר רגע לפני הפסד הצבא הנאצי, לשלוח עם הרכבות האחרונות יהודים אל תאי הגזים במקום אספקה לשדה הקרב, כך בדיוק נראה סדר העדיפויות של הרשות הפלשתינית: רצח יהודים קודם בעיניהם להישרדותם הכלכלית והצבאית.
6+משכורת לכל החיים
בערב קיצי חמים בשנת 2017, כששקעה שמש המזרח התיכון מאחורי גבעות יהודה ושומרון, נשמע קולו הרועם של נשיא הרשות הפלשתינית, מחמוד עבאס, מהדהד באולם כינוס של פעילי פת"ח: "אפילו אם יישאר לנו מטבע אחד", הכריז רב המחבלים, "נוציא אותו על משפחות השהידים והאסירים!" הקהל פרץ בתשואות, אבל מאחורי ההצהרה הזו מסתתרת יותר מהצהרה פוליטית. זו מדיניות מוסדית, והיא מתבטאת במאות מיליוני דולרים המועברים מדי שנה למחבלים ולמשפחותיהם.
דמיינו מחבל צעיר, בן עשרים ומשהו, יושב בתא כלא ישראלי, חולם על חופש. אך במקום חרטה על מעשי הטבח שביצע הוא מחשב את הסכום שיקבל כשישתחרר: אלפי דולרים לחודש לכל חייו, פרס על ה'מאבק'. זו המציאות של קרן השהידים של הרשות הפלשתינית, שמממנת טרור באמצעות משכורות למחבלים. מאז שנת 2014 הרשות משלמת סכומים אדירים – כ-350 מיליון דולר בשנה – לאסירים ביטחוניים ולמשפחותיהם.
6+החוק הפלשתיני משנת 2004, שתוקן ב-2013, קובע כי גברים שנכלאו לפחות חמש שנות מאסר על טרור זכאים למשכורת לכל החיים, ונשים זכאיות להטבה אחרי שנתיים בלבד. הסכומים גדלים עם חומרת הפיגוע: מחבל שגרם למותו של אזרח ישראלי יכול לצפות ל-3,000 דולר בחודש, פי 48 (!) ממשכורת סטנדרטית שמרוויח פועל ברשות. ב-2020 לבדה העבירה הפלו"ש – הזרוע הפיננסית של אש"ף – 181 מיליון דולר למחבלים.
סתם לצורך הדוגמה, לחכים עוואד, המחבל שטבח שנת 2011 בבני משפחת פוגל – הורים ושלושה ילדים קטנים, ובהם תינוקת בת שלושה חודשים – הרשות משלמת כשני מיליון דולר לאורך חייו.
6+ב-2025, גם לאחר שחרור 250 מחבלים בעסקת החטופים הראשונה, הרשות הפכה אותם למיליונרים חדשים: 160 מהם קיבלו במצטבר סכום של יותר מ-51 מיליון לירות שטרלינג (כמיליון וחצי שקלים לכל אחד).
סימביוזה
הרשות אינה רק מממנת; היא הופכת את הטבח למקצוע מכובד ומשאירה את ישראל להתמודד עם מחיר הדם. אבל כדי להבין את שורשי התמיכה הזו עלינו להעמיק במבוך הפוליטי: הקשר בין הרשות לפת"ח, המפלגה השלטת שמעצבת את גורלה. פת"ח, שייסד ב-1959 יאסר ערפאת כתנועת שחרור לאומית, היא סמל להתנגדות חמושה: השם פת"ח הוא ראשי תיבות של תנועת השחרור הלאומי הפלשתיני.
עם חתימת הסכמי אוסלו ב-1993 הובילה פת"ח להקמת הרשות הפלשתינית כגוף זמני לשלטון עצמי, אך הקשר ביניהן נותר אורגני: הרשות היא יציר כפיה של פת"ח, ועבאס, יורשו של ערפאת, משמש יושב הראש שתיהן. זו אינה הפרדה; זו סימביוזה שבה פת"ח קובעת את המדיניות, והרשות מבצעת. פת"ח יצרה מיליציות כמו גדודי חללי אל-אקצא, שפעלו בכיסוי רשותי, והרשות מממנת את "המגזר הלוחם".
6+גם כשחתמה פת"ח על הסכמי אוסלו, היא לא ויתרה על "המאבק המזוין" כחלק מהזהות הלאומית. ב-2024, כשניסו ליישב בין פת"ח לחמאס, הקשר הזה התגלה שוב: הרשות, זרוע של פת"ח, סירבה להעביר שליטה לעזה מחשש לאובדן כוח.
זו רשת שבה פוליטיקה וטרור שזורים זה בזה. הרשות אינה יכולה להתקיים ללא פת"ח, ולהפך. כפי שכתב ההיסטוריון אבי שמואלי: "פת"ח רואה בטרור חלק מהנרטיב הלאומי, והרשות היא רק הכלי ליישמו".
6+עכשיו בואו ניגש למערכת החינוך, שמכשירה דורות למלחמה. ספרי הלימוד של הרשות, בהפקת משרד החינוך הפלשתיני, מלמדים באמצעות המתמטיקה וההיסטוריה את תורת השמדת ישראל. למשל, ספר מתמטיקה מציג תמונה של מחבלים זורקים אבנים על חיילים ישראלים כדי להדגים את חוק ניוטון השני, וספר דת שואל תלמידים מי הם אויבי האסלאם ומציין ניסיונות חוזרים של יהודים להרוג את הנביא מוחמד.
למרות הבטחות הרשות לשנות את המסרים בעקבות שלילת תקצוב של האיחור האירופי, ב-2025 הספרים בעזה – שפורסמו מחדש על ידי הרשות – עדיין מכילים תוכן מסית, כדוגמת "השלום עם הציונים הוא בגידה", ופיגועי ההתאבדות מוצגים כ"מסירות עצמית". מחקר של האו"ם מ-2023 מצא כי 133 מורים באונר"א, שמשתמשים בספרים אלה, מפיצים שנאה ברשתות החברתיות, כולל קריאות לרצח יהודים. חלק מאותם מורים גם השתתפו בטבח 7 באוקטובר.
המטרה: רצח יהודים
ואולם ההסתה אינה נעצרת בכיתה; היא מתפרצת גם נגד אנשים בתוך החברה הפלשתינית שמנסים למנוע טרור. יצא לי לפגוש כמה כאלה, אנשים שהחליטו לספק מידע לישראל על פיגוע מתוכנן וגילו שזו החלטתם האחרונה. הרשות, באמצעות כוחות הביטחון שלה, רודפת, מענה ומחסלת "משתפי פעולה", כפי שהיא מכנה אותם. מאז אוסלו נהרגו מאות: חלקם נתלו בציבור, אחרים אף מתו בעינויים, ועם כמה ממי ששרדו בתופת הזו אני זכיתי להיפגש ולדבר. המסר שלהם ברור: אין לרשות מטרה נעלה יותר מרצח יהודים, ומי שיעמוד בדרכם יחוסל. גם אם הוא ערבי.
6+כל הפרטים הללו – המימון, הקשר לפת"ח, ההסתה והפגיעה במונעי טרור – מצביעים על כישלון מוחלט של הרשות כשותפה ביטחונית. ועכשיו, כשחמאס עתיד לצאת מהרצועה, יש פוליטיקאים ישראלים – ובהם יאיר לפיד ובעבר נפתלי בנט – שמציעים להפקיד את עזה בידי הרשות. זו טעות נוראה, והיא תעלה לנו בחיי אדם .ניסיונות קודמים, כמו ב-2005, הסתיימו בכאוס: חמאס השתלט, והרשות איבדה שליטה.
הפוליטיקאים האלה, בגיבוי אנשי תקשורת מהערוצים הידועים, מתעלמים מהאמת הפשוטה ומתכחשים לה: פת"ח אינה הפתרון, היא הבעיה. שיתוף פעולה איתה בעזה יוביל לטרור חדש: משכורות למחבלים יזרמו שוב, ספרי לימוד ימשיכו להצית שנאה, ומשתפי פעולה ייעלמו בלילות. כפי שכתב ג'ונתן קונריקוס, לשעבר דובר צה"ל, "ישראל זקוקה לתוכנית אמיתית – לא להחלפת חמאס בפאת"חסטן". בסופו של דבר רק צבא ההגנה לישראל יכול לשמור על האינטרסים של ישראל.
אחת ממטרות המלחמה שהגדיר נתניהו היא שלא תישקף עוד סכנה מעזה לישראל. כדי שנשיג את המטרה הזו שליטה ישראלית מלאה היא האפשרות היחידה שנותרה.
אהה, וכמעט שכחתי: התיישבות.
