מי שצפה בנשיא יצחק הרצוג בישיבה המיוחדת בכנסת עם דונלד טראמפ, לא היה צריך יותר מהדקות הראשונות כדי להבין את הבעיה. בעוד רוב הנוכחים מחאו כפיים למחמאות שטראמפ הרעיף על ראש הממשלה, הרצוג ישב קפוא, משלב ידיים, כאילו כל מחיאת כף עלולה לפגוע במעמדו ה"ממלכתי".
אלא שאותו מאמץ מלאכותי לשדר נייטרליות הפך בעיני רבים לסמל לאובדן הדרך, נשיא שמפחד ממחיאת כפיים, אבל לא מהסס לנאום נאום פוליטי להפליא במושב פתיחת החורף, הוא לא "ממלכתי", הוא פשוט שחקן פוליטי בתחפושת ממלכתית.
1+בשנים האחרונות, וביתר שאת בתקופת כהונתם של הנשיאים שמעון פרס, רובי ריבלין ויצחק הרצוג, מתחדדת השאלה, לשם מה בכלל קיים מוסד הנשיאות בישראל? האם מדובר בגוף חיוני לדמוקרטיה הישראלית, או שמא בשריד סמלי לעידן אחר, שממלא תפקיד טקסי בלבד שעולה למשלם המסים עשרות מיליוני שקלים בשנה?
נשיא פוליטי במשרה 'א-פוליטית'
הנשיא אמור, לכאורה, לייצג את כלל אזרחי המדינה, מעל לפוליטיקה, מעל למחלוקות. בפועל, הנשיא הרצוג, כמו קודמיו, מגלם דווקא את ההפך. נאומיו, יוזמותיו והשתתפותו בדיונים ציבוריים רגישים ממקמים אותו בבירור בצד פוליטי מסוים. הוא מתערב, מייעץ, משגר "קריאות לאחדות" שבפועל משמעותן היא קריאה לוויתור של צד אחד בלבד, כמובן לא הצד הפוליטי שלו. הרצוג הפך לדמות פוליטית פעילה במשרה שאמורה להיות נטולת כל השפעה פוליטית.
מוסד ללא תכלית
ההצדקה ההיסטורית למוסד הנשיאות נבעה מהצורך בדמות ממלכתית שתאזן בין רשויות השלטון ותספק תחושת יציבות במדינה צעירה.
אלא שמדינה בת 76 היא כבר לא מדינה צעירה. יש לנו ראש ממשלה, יושב ראש כנסת, מערכת משפט ומנגנוני פיקוח מגוונים. הנשיא לא מוסיף שכבה ממלכתית, הוא רק מכביד בירוקרטית, גוזל משאבים, ומספק במה לנאומים חסרי תוחלת.
1+הוצאות עתק, תועלת אפס
תקציב בית הנשיא מתקרב מדי שנה לעשרות מיליוני שקלים, משכורות, אבטחה, תחזוקה, טקסים, נסיעות לחו"ל. כל זאת, בשביל גוף שאין לו סמכות ממשית, לא אחריות ציבורית אמיתית, ולא תרומה מדידה לאזרח.
אם מדובר בתפקיד טקסי בלבד, אפשר למזג את סמכויותיו לראש הממשלה או/ו ליושב ראש הכנסת, שניהם נבחרים באופן דמוקרטי ומייצגים את העם בפועל.
הגיע הזמן לסגור פרק בחיי המדינה
ישראל של 2025 לא זקוקה לנשיא סמלי כדי להרגיש מדינה. היא זקוקה לשקיפות, ליעילות, ולאחריות ציבורית. במקום לממן מוסד ריק מתוכן, הגיע הזמן לומר ביושר, מוסד הנשיאות מיצה את עצמו. את התפקידים המעטים שנותרו לו, החתמת חוקים, מינוי שופטים, קבלת כתבי האמנה וטקסי השבעה, ניתן בקלות להעביר לגורמים נבחרים.
מוסד הנשיאות הוא שריד של מדינה שניסתה פעם לחקות מונרכיה אירופית, אבל התעוררה למציאות מזרח תיכונית פרגמטית. נשיא שמייצג שליש מהעם בלבד איננו סמל לאחדות, הוא תזכורת לפער בין סמל למציאות. אולי הגיע הזמן לוותר על הסמל הזה ולהשקיע את המשאבים במקום שבו הם באמת נדרשים, באזרחים עצמם.
ובואו נודה באמת, במדינה שבה כבר חמש שנים אין לראש הממשלה מעון קבע, יש פתרון פשוט וזול בהרבה מהקמת טירה חדשה. את בית הנשיא, המבנה המפואר והמתוחזק לעילא, אפשר להסב בתוך שבוע לבית ראש הממשלה. כך לפחות יהיה סוף סוף מישהו שיגור שם באמת, ולא רק יישא שם נאומים ריקים מתוכן.
במילים פשוטות, מוסד הנשיאות הוא כמו טלפון ציבורי בעידן הסמארטפונים, פעם זה היה רעיון טוב, היום זה קישוט נוסטלגי שאף אחד לא משתמש בו. הגיע הזמן לנתק את הקו.
