קיבוץ ניר עוז נפרד היום (שני) מאליהו (צ'רצי'ל) מרגלית זכרונו לברכה לאחר שגופתו הושבה לישראל במסגרת ההסכם עם חמאס לאחר שנתיים.הוא נטמן באדמת הקיבוץ שהיה כל חייו. אליהו, שכונה בפי כל "צ'רצ'יל", היה דמות מוכרת ואהובה בקיבוץ ניר עוז, ונודע באהבתו הגדולה לבעלי חיים, לטבע ולקיבוץ.
הוא ניהל במשך שנים רבות את ענף הבקר ואת אורוות הסוסים, והיה חבר בקבוצת "רוכבי הדרום" למעלה מ-50 שנה. הוא הותיר אחריו אישה, שלושה ילדים ונכדים.
אשתו של אליהו דפנה מרגלית, ספדה לו בכאב: "היינו ביחד מאוד וגם נתנו לכל אחד את הלחוד שלו. שילוב מנצח, וזאת בזכות היכולת לקיים שלמות.
נולדו לנו הילדים נועה, דני ונילי, ואחר כך נוספו הנכדים פאיקה, איסן ורומי.
הילדים והנכדים היו אהבתך הגדולה, בדרך המיוחדת שלך.
כל זה נגמר בפתאומיות בשבת אחת של שמחת תורה. נרצחת והלכת מאיתנו וגם עכשיו, שנתיים אחרי כשאני נזכרת, אני צודקת בלב ׳לא!׳. אז תודה לך על מי שהיית, ועל מי שאתה. אני רוצה להגיד תודה גם לכם שבאתם ולכל האנשים שהיו איתנו במשך הדרך גם. ולסיום אומר: אליהו, אלי, צ׳רצ׳יל, צ׳רצ׳, צ׳רצ׳ול, צ׳ורצ׳יל, אתה חסר".
בתו של אליהו, נועה מרגלית סיפרה על התקופה הקשה מנשוא במשך השנתיים האחרונות – והמעגל שנסגר: "אני כנראה לא מכירה את כל התארים בעולם, אבל ממה שאני מכירה התואר משפחת חטופים הוא הכי בלתי נסבל, הוא מאתגר כל נים ונים בגוף, בנשמה, פוצע והורס. הוא גם בונה אותנו, אבל שונים, אחרים.
שנתיים של חיים בחוסר ודאות. לא יום יומיים, חודש חודשיים – שנתיים, וזה לא ייאמן. בשנתיים האלה כל יום שעובר קמים בבוקר עם ניצוץ של תקווה, שאולי היום משהו טוב יקרה ותחזור כבר הביתה אבא. וכל יום הולכים לישון עם מועקה קשה שזה לא קרה. שנתיים שבתוך הלב יש תהום ענקית, ובחוץ לובשים תחפושת וככה מנהלים את השגרה. וגם בשגרה הזאת, אבא – שום דבר כבר לא אותו דבר.
הנחמה שלי ברגעים קשים אבא זה שחיית את החיים במלואם.
בשנתיים האלה הכרנו אנשים נפלאים שלעולם לעולם יהיו חלק מחיינו ולעולם לא נשכח את מה שעשו עבורנו. הם כולם עזרו לנו להחזיק מעמד רק עוד קצת עד שתגיע. ועכשיו אתה כאן אבא. אנחנו קצת טיפ טיפה נושמים ועוד רגע אולי נתחיל להוריד את התחפושת, נצא מהתהום, ואולי נחזור קצת לנשום, נחזור לשגרה, לפשטות נחזור אולי אולי קצת לחיות. כמה הייתי צריכה שתחזור הביתה. עכשיו אני אהיה בסדר. אני כל כך מתגעגעת אליך, אני כל כך אוהבת אותך לנצח נצחים".
חברתו הטובה של אליהו, שורדת השבי עדינה משה סיפרה על אהבתו של חברה הטוב לסוסים – ועל מחבלי החמאס שרצחו אותו במקום שכל כך אהב. "מתוך אהבת לבעלי חיים גידלת סוסים באורווה, רכבת בכל רחבי הארץ, גם בחו״ל, עם קבוצת חברים של אמת, והדרכת את בני ובנות הקיבוץ ברכיבה על סוסים, אז קראו לזה חוג רכיבה. הם זוכרים לך את מה שעשית בשבילם ועדיין יש כאלה שרוכבים עד היום.
ובאותו בוקר ארור יצאת מוקדם בבוקר כהרגלך להאכיל את הסוסות, ושם בני העוולה רצחו אותך וחטפו אותך. ובנימה קצת אישית, כבר עברו שנתיים ואני עדיין מחכה ומתגעגעת לקלמנטינות שלך. ועדיין אמשיך לחכות. וישנה נחמה אחת קטנה, אתה הולך לפגוש את סעיד ואלכס חבריך הטובים, ואולי שם תקימו גרעין חדש, שיזרע את השורשים לדורות הבאים".
חברו של אליהו, גלעד שרון סיפר כי האורווה של אליהו שופצה והורחבה – וכך גם קבוצת הרכיבה של חברו משכיה לרכב. "במשך תשעה חודשים עמדה האורווה של צ׳רצ׳יל שוממה. לחברים שלו זה הספיק והוחלט לעשות מעשה. הם, יחד עם בני המשפחה ואנשי ניר עוז, שיפצו את האורווה והביאו סוסים וסוסות, ככה שעכשיו, בקצה השני של הקיבוץ שוב נשמעות צהלות סוסים.
חבורת הרוכבים של צ׳רצ׳יל, איתם רכב עשרות שנים, ממשיכה לרכב. בין האוכפים, הרושיות, החבלים ושאר ציוד הרכיבה שלוקחת איתה החבורה נוסף עוד משהו – תמונה של צ׳רצ׳יל. הם לא יוצאים בלעדיה. גם למסעות הרכיבה בחו"ל התמונה מצטרפת, החבר׳ה פשוט לא מוכנים לוותר עליו. וכשהם יושבים סביב שולחן במסעדה אחרי יום ארוך של רכיבה, על כיסא, במקום המרכזי, מונחת תמונתו של צ׳רצ׳יל".
