"הלב שלי שבוי בעזה". כך נכתב על הדיסקית שענדו יהודים רבים, בארץ ובחו"ל במשך שנתיים של מלחמה לאחר הטבח הרצחני. כעת, עם שובם של השבויים החיים הביתה, נשאלת השאלה המתבקשת: האם הגיע הזמן להסיר אותה?
החטופים ברוך השם בבית, אבל הלב עדיין שבוי. מי שחושב שהחטופים היו מטרתה הבלעדית של המלחמה, יכול בהחלט להוריד את שלטי "מחזירים אותם הביתה", לחגוג ולנסות לחזור לשגרה. אך זוהי התעלמות מכך שהחטופים היו קצה הקרחון של איום הטרור הרצחני ששולט ברצועת עזה עשרות שנים.
כפי שכתב נתן אלתרמן בשירו "מגש הכסף", בתום הקרבות ניצבים נער ונערה, סמל הדור שהקריב עצמו, ועונים לשאלת האומה "מי אתם?" בתשובה הנצחית: "אנחנו מגש הכסף, שעליו לך ניתנה מדינת היהודים". מדינתנו קיימת, וכמות הדם שנשפך עליה לא הייתה לשווא. כך גם דמם של חיילינו במלחמה הזו לא יכול להיות לשווא; הוא מחייב אותנו להבטיח "לעולם לא עוד" ולבדוק "מה כן עוד?", לצד ההישגים הגדולים שכבר נרשמו. "כך יאמרו ונפלו לרגלה עוטפי צל. והשאר יסופר בתולדות ישראל" – ומה יסופר על דורנו אנו?
השילוב בין השמחה על השבים לבין האבל על הנופלים והמחויבות להמשך אינו זר לנו. בעיצומה של תקופת הפידאיון בשנות ה-50, ביקש שר החוץ משה שרת מיעקב אורלנד ומרדכי זעירא לכתוב שיר שיפיג את העצב. עוד באותו ערב נולד "שיר שמח", המגלם את היכולת הישראלית לשלב בין כאב לתקווה. הלב שלנו לא יכול להתמקד רק בשבי – הוא חייב לשאוף לגאולה. אנו חייבים לזכור, לצד השמחה הגדולה, את המשימה. על משקל השורה "כל איש בישראל ניצוץ של נחמה בו", אני אומרת – "ניצוץ של נקמה בו". שמחים על כל חטוף שחזר, כואבים את האובדן, וממשיכים לעבר עתיד טוב יותר.
יחד עם זאת, הפנים קדימה הן אל עבר המחויבות לארץ ישראל. איש בית"ר ולוחם האצ"ל מיכאל אשבל, שנידון למוות על ידי הבריטים, קרא לאהובתו מבין הסורגים בשירו "עלי בריקדות": "מְחִי דִּמְעָתֵךְ… בַּחֲרִי לָךְ שֵׁנִי מֵאַנְשֵׁי גֻּנְדָּתִי". המסר היה ברור: האדם הוא בר חלוף, אך המאבק על המולדת נצחי. אפשר וצריך להמשיך הלאה, אך לארץ ישראל אין שני. כפי שנשבע אבי הימין, זאב ז'בוטינסקי: "אַךְ תִּשׁכַּח יְמִינִי הַבּוֹגֶדֶת, אִם אֶשׁכַּח אֶת שְׂמֹאל הַיַּרדֵּן!". הגיע הזמן שנשבע גם לא לשכוח את שמאל הים הגדול – ועד אז מוזמנים להמשיך להסתובב עם הדסקיות שעוד יפארו את שלטי עזה וחוצות גוש קטיף.
