ההתפתחויות הבוקר מוכיחות עובדה פשוטה ולעתים מכאיבה: יש הסכם ויש מציאות, וישראל שוב בוחרת למדוד תגובה לפי התוצאה ולא לפי הכוונה. זו החלטה מדינית-מבצעית שנושאת מחיר ברור – היא מרחיבה את אזור הספק בדבר ההרתעה שלנו ומעודדת מי שעדיין חושב שניתן לפרוץ את ההסכמים ולברוח מעונש מידי.
מדובר בתקרית חמורה. לפי הודעת דובר צה"ל מוקדם יותר היום (ראשון), מחבלים ירו טילי נ"ט וביצעו ירי לעבר כוחות צה"ל שפעלו להשמדת תשתיות טרור במרחב רפיח במסגרת תנאי ההסכם. חיל האוויר והשגת ארטילריה נכנסו לפעולה להסרת האיום, והשמידו מספר פירים מבצעיים ומבנים צבאיים בהם זוהתה פעילות מחבלים.
בצה"ל מגדירים זאת כהפרה בוטה של הפסקת האש והצהירו כי יגיבו בעוצמה.
אחרי שעתיים של התייעצות ביטחונית הוחלט בלשכת ראש הממשלה לפעול בעוצמה נגד יעדי טרור ברצועה. ההחלטה מגיעה לאחר לחצים פוליטיים בחלקים מהממשלה והקואליציה לקרוא תיגר ולחזור למבצע רחב. זאת שאלה של אחריות לאומית ולא של פופוליזם רגעי יסבירו לנו בדרג המדיני, שצריך להסתכל על התמונה הרחבה ולנסות לחזור לפסים של הסדר ואולי להחזיר עוד חטופים חללים.
אם נגיב בחיוביות מבוקרת הם יגידו שם בדרג המדיני, נחזיר סדר ונדע למנוע הפרות בעתיד.
אבל אני לא חושב כמוהם. האמירה הברורה צריכה להיות כזו: ההסכמים הם לא מסמכים קוסמים – הם כלי מדיני שמחייב אמון ואכיפה. לממשלה ולצמרת הביטחונית נתונה הזכות והחובה לבחור מדיניות שתשמר את חיי האזרחים, תחזיר את ההרתעה ותמנע את החטיפה הבאה.
אחרי התקרית הבוקר, ישראל הייתה צריכה לשבור את הכלים, וגל תקיפות נרחב ככל שיהיה, זו לא שבירת כלים.
