כמי ששירת מעל שלושה עשורים במשטרת ישראל ופיקד לאורך השרות על יחידות מודיעין מבצעיות שהפעילו מקורות וסוכנים במגזר הערבי, אני מרשה לעצמי לבקר שוב בחריפות את האופן שבו ישראל מנהלת את המשא ומתן עם אויביה. מתוך היכרות עמוקה עם התרבות הערבית, עם דפוסי החשיבה, עם מושגי הכבוד וההשפלה, אני רואה שוב כיצד אנחנו ניגשים למו״מ מבלי להבין את כללי המשחק.
במקום לשלוח צוות מקצועי, שמכיר את השפה, התרבות והפסיכולוגיה של הצד השני, אנו שוב שולחים משלחת שמורכבת מאנשי מערכת שאינם מומחים בניהול מו"מ, לא ערביסטים ולא בעלי רקע ביטחוני, תרבותי רלוונטי. התוצאה צפויה מראש, הצד השני מזהה את החולשות, את הלחץ הפנימי, ומנצל זאת עד תום.
1+מדינת ישראל נוהגת כמי שנגררת מתוך רגש ולא מתוך אסטרטגיה. שוב הסתנוורנו מהאפשרות לשחרורם של עשרים חטופים חיים, אך באותו רגע ממש ויתרנו על קיבוע תנאים להשבתם של החללים. זו לא רק טעות מוסרית, זו פגיעה ישירה בהרתעה הלאומית.
מבחינה ביטחונית, כל מו"מ שבו ישראל מוותרת מבלי לדרוש תמורה מלאה, משדר חולשה. הוא מלמד את האויב שאפשר ללחוץ עוד, שאפשר להשיג יותר, ושישראל תוותר אם רק ילחצו עליה מספיק. זהו מסר מסוכן שמזמין עוד סחיטה, עוד חטיפות, ועוד ויתורים עתידיים.
1+חברה שמפקירה את חלליה מאבדת את עמוד השדרה הערכי שלה. מדינה שמוותרת על עקרונות הניהול המקצועי במו"מ, מאבדת גם את כבודה. אם ישראל רוצה להחזיר לעצמה את כבודה ואת ההרתעה, עליה להבין, מו"מ הוא לא אירוע רגשי אלא זירת לחימה מסוג אחר. הוא דורש הבנה עמוקה של היריב, שפה משותפת, הכרה בתרבות ובמניעיו. רק כשנפסיק להתנהל מהבטן ונחזור לפעול מהראש, נוכל להבטיח שגם החיים וגם החללים לא יופקרו עוד.
שוב ניהלנו מו"מ בעיניים עצומות, בלי הבנה, בלי הכנה ובלי אסטרטגיה.
במקום לפעול מתוך ידע וניסיון, פעלנו מתוך לחץ ורגש והפקדנו את גורל החללים בידי מי שיודע לנצל חולשה. כמאמר חז"ל – "אין חכם כבעל הניסיון", נדמה שישראל שוב מתעלמת מניסיונה שלה ומשלמת את מחיר החובבנות.
אם לא נשכיל לנהל מו"מ מקצועי, המבוסס על הבנה אמיתית של הצד השני, אם לא נשכיל להיות הצד המוביל במו"מ אלא הצד המובל, נמשיך להיכשל וליפול פעם אחר פעם, באותה המלכודת.
