היום שוב נראה את אותו מחזה מוכר: שלטים, דגלים, והאשמות קשות כלפי המשטרה ובית המשפט מול כלא ניצן שם עצורים הנאשמים בהצתות ברחביה, פעילי השמאל מארק פויגל, עמוס דורון, אייל גילר ושמואל ראובני.
סביב ארבעה עצורים שמוצגים לציבור על ידי המחאה למען הדמוקרטיה והיפוכה כ"גיבורי ישראל", תיבנה עוד הצגה מתוזמרת היטב, ממומנת ומאורגנת בקפידה. אבל מאחורי כל הרעש הזה עומד דבר אחד ברור: מדובר בקומץ שמנסה בכל פעם תחת כותרת אחרת ותמיד אבל תמיד נכשל.
2+הקומץ הרועש, מנסה לעצב תודעה ציבורית מסוכנת – בה הצתת פחים בלב שכונת מגורים היא מעשה ציוני. הפרת חוק בוטה וסכנה לחיי אדם הופכת ל"זעקה למען החטופים".
במכתב התמיכה שפורסם הבוקר, כותב עמי דרור: "הם עצורים חודש וחצי רק כי הציתו פחים כדי לזעוק למען החטופים, הם גיבורי ישראל שהמדינה חייבת להם תודה, לא אזיקים. כשמדינה מתחילה לעצור את אזרחיה בגלל שהם כאבו יותר מדי זו כבר לא אותה מדינה".
המילים יפות, אבל המסגור מסוכן.
המציאות פשוטה בהרבה: בית המשפט, אותו מוסד שעליו הם מצהירים כבר שנתיים שהם רוצים לשמור במסגרת מאבקם "ההירואי" נגד הרפורמה המשפטית, הוא ששלח את פויגל ושות' למעצר בהמלצת הפרקליטות.
2+לא משטרה פוליטית, לא רדיפה, אלא החלטה משפטית מנומקת של שופט המחוזי שבחן את הראיות וגם ייחס חשיבות להודאה של הנאשמים במעשה.
ובזמן שהם מוצגים כגיבורים, כדאי להזכיר עובדה אחת קטנה שנעלמה מהקמפיין: ארבעת העצורים האלה לא סיכנו רק את עצמם, הם סיכנו תושבים בשכונת רחביה, שבבוקר ההצתות פונו מבתיהם מחשש שהאש תתפשט לבניין – עבריינים על מלא.
כתב האישום שהוגש נגדם ברור ואינו משתמע לשתי פנים: זאת לא אהבת הארץ, זו אנרכיה עטופה בסיסמאות.
2+המסגור שמנסים למכור לציבור של "גיבורים עצורים פוליטית" הוא מניפולציה תודעתית מסוכנת. כי ברגע שהצתת אש הופכת למעשה פטריוטי, החוק עלול להישרף יחד איתה.
הציבור לא טיפש. וגם בית המשפט לא. הישראלים יודעים להבדיל בין כאב אמיתי לבין הצגה מתוזמרת, בין אהבת המדינה לבין אנשים שלא מצליחים להחליף את הממשלה הנבחרת וצועקים דמוקרטיה.
המאבק האמיתי היום הוא לא בין ימין לשמאל, ולא בין תומכי מחאה למתנגדיה, אלא בין מציאות לבין מסגור. והמסגור הזה הוא הסכנה התודעתית האמיתית, שמא יקום האדם שאין לו מה להפסיד ויעשה מעשה שממנו אין חזרה, בשם "הצלת המולדת".
