היום כל חובב קולנוע מכיר את טרילוגיית באטמן של הבמאי כריסטופר נולאן. הסרט "האביר האפל" נחקק בזיכרונם של צופי הקולנוע וקוראי קומיקס בקיץ של 2008, לצד "איירון מן" שפתח את היקום הקולנועי של מארוול. אבל לקראת סוף שנות ה-90, המותג "באטמן" היה בירידה – במיוחד אחרי "באטמן ורובין" מ-1997, שנחשב לאחד הסרטים הגרועים אי פעם.
אולם פחות מעשור לאחר מכן, בשנת 2005, הגיע "באטמן מתחיל", החזיר עטרה ליושנה והצית מחדש את ההתלהבות מהדמות האייקונית. לרגל 20 שנה ליציאתו, זו הזדמנות מצוינת לשוב אל הסרט שפתח את הטרילוגיה, אולי הפחות מדובר מבין השלושה, ולהבין מה עשה אותו לכל כך טוב – ואיך הצליח להחזיר את הזיכיון לחיים.
הסיפור בקצרה: לאחר רצח הוריו, ברוס וויין – מיליארדר צעיר – יוצא למסע ברחבי העולם, במטרה לחקור את עולם הפשע ולמצוא דרך להילחם בו. הוא מצטרף לארגון אסייתי סודי בשם "ליגת הצללים" (שבסיסו בקומיקס היה דווקא ערבי), ולומד לוחמה, ריגול והישרדות. בעקבות חילוקי דעות מוסריים, הוא עוזב את הארגון וחוזר לגות'האם כדי להילחם בפשע בזהות חדשה – ה"באטמן", אותה הוא מפתח יחד עם משרתו הנאמן אלפרד.
הרבה ממה שאנשים אהבו ב"האביר האפל" קיים כבר כאן: הסגנון הקולנועי של נולאן, השילוב בין ז'אנר גיבורי העל לבין תחושת ריאליזם, והתחושה שמדובר בסרט קומיקס שמרגיש מציאותי הרבה יותר מהמקובל בז'אנר.
מעבר לכך, מדובר גם בסרט שבו ברוס וויין (בגילומו של כריסטיאן בייל) עובר את התהליך ה"דמותי" העמוק ביותר. בניגוד להמשכים שבהם הדגש עובר לנבלים כמו הג'וקר, כאן הסיפור מתמקד בברוס עצמו – מהטראומה של ילדותו ועד לבניית הזהות והמוסר שלו כבאטמן.
מן הצד השני, יש בסרט גם כמה אלמנטים מיושנים: קלישאות של תחילת שנות ה-2000, פשטנות בחקר של חלק מהסוגיות המוסריות ובדיחות שכבר פחות עובדות. ובכל זאת, "באטמן מתחיל" נחשב גם היום לאחד מסרטי הקומיקס הראויים לצפייה חוזרת – ואפילו יותר מפעם אחת.
