החטוף החלל תמיר נמרודי ז"ל, שנחטף לעזה במתקפת שבעה באוקטובר ומצא את מותו במהלך השבי, הובא היום לקבורה לאחר שגופתו הושבה לישראל במסגרת ההסכם לסיום המלחמה שנחתם עם ארגון הטרור הרצחני חמאס.
אביו, אלון נמרודי, ספד לו במהלך הלוויה: "כמה פעמים דיברתי, כמה סיפרתי עליך, כמה נאמתי, כמה זעקתי. ועכשיו? עכשיו לא מוצא את המילים, לא יודע מה לכתוב. תמיר אהוב ויקר שלי. איך מספידים בן? באיזה עולם מתוקן אב צריך להספיד את בנו בכורו?
4+בדיוק לפני שנתיים חרב עלינו עולמנו עם ההתקפה הרצחנית של החמאס בה נחטפת אתה אהוב שלי. מהרגע הראשון שהיה ברור שנחטפת וראיתי את פניך היפות והרכות עם מבט אחוז אימה ופחד כשהמחבלים מכים אותך ואת חבריך, רון שרמן וניק בייזר ז"ל, הבנתי שאני יוצא למלחמה להשיבך הביתה, להשיב את החיוך שלך חזרה. ונלחמתי, נלחמנו, כולנו, בכל דרך אפשרית, הגענו לכל קצוות תבל כדי לדבר עליך, לספר איזה ילד מדהים וערכי אתה ושאסור לוותר עליך, אמרתי לכל ראשי הממשלות, הנשיאים, השרים, האפיפיור ומנהיגי דת ועולם שאתה והחטופים הם העתיד של העולם, לא רק של ישראל. אמרתי בכל מקום שחייבים לעשות הכל כדי להחזירך. גם כשהייתי אחרי ניתוח ברגל או ביום שבוא פרץ לי דיסק בגב, לא ויתרתי, המשכתי בכל הכח, עם כאבי תופת רק כדי שתחזור בריא ושלם הביתה.
4+כך חשבתי, כך קיוויתי, בזה האמנתי ועל זה נלחמתי במשך 740 ימים. שנתיים של תופת, בלי אויר לנשימה, עם מטרה אחת ברורה. להחזיר אותך הביתה. תמיר שלי, איזה ילד קסם היית, שנון, חכם, ורבאלי עם חיוך ממיס וחיבוק ששובר צלעות.
חיבוק שכל כך חסר לי. איך היית מגיח מאחוריי, עם עייניים טרוטות אחרי שינה טובה, צועק, "אבו, תביא חיבוק" ולא היית ממתין לתשובה ממני אלא ניגש אלי ומחבק חיבוק חזק, חם ועוצמתי. הייתי אומר לך, " תמירו, אתה תשבור לי צלע". עכשיו אני מוכן לעשות הכל כדי שתשבור לי את כל הצלעות מהחיבוק שלך. רק תחבק!
4+איך בלילות שישי או בימי חופשה, אחרי ארוחת הערב, הייתי מזמין את מיקה ועמית לצפות איתך בסדרות או סרטים מצחיקים, הצחוק המתגלגל שלך עם אחיותייך היה מרעיד את הבית. והצחוק והשיחות איתן היו ממשיכים עד לפנות בוקר ואני הייתי שולח לך הודעת טקס "תמירו, אפשר קצת שקט בבקשה?"
והיום, אני מתחנן שתעשה לי רעש, תצחק בקול רועם, כל היום והלילה. רק תצחק. איך כשהיית חוזר מהבסיס בימי שישי בבוקר היית מבקש לעצור לאכול שווארמה, היית שולח לי רשימת קניות שלא נגמרת כדי להכין אוכל שאתה אוהב ולעשות מתכונים חדשים שרצים לך בראש. אביא לך סופר מרקט במתנה, רק תחזור על הרגליים אהוב שלי.
תמירו שלי. היית ילד ונער חרדתי, לקחת כדורים נגד חרדות וזנחת אותם כשהתגייסת. נלחמת בגבורה בפחדים של עצמך. איך דקות ספורות אחרי שנחטפת, עם אותו מבט אחוז אימה, התעשתת ורקמת תכנית מהירה וחכמה שחשבת שאולי תעזור לך להנצל. תעזור לך לא לחטוף מכות מחיות האדם שחטפו אותך. עשית מהלך גאוני שהיה חסוי עד כה ועוד ידובר עליו. לצערנו הרב ולשברון ליבנו העצום, זה לא עזר.
4+הבניין בו הוחזקת הופצץ ולקחת עימך עשרות מחבלים ארורים. אתה יודע בני אהובי, כשדיברתי עם אמא בבכי קורע לב באותו יום ארור, סביב השעה 16:00 כשהיה ברור לנו מעבר לכל ספק שנחטפת, כך ראינו מסרטוני החמאס, אמרתי לאמא, "זה טוב שהוא נחטף ולא נהרג, הוא בטוח יחזור הביתה בריא ושלם". כמה טעיתי.
יודע, חודשיים אחרי, חזרנו אמא ואני מפגישה עם הנשיא, בדרך חזרה, דיברנו עליך, כל הדרך. על איזה ילד אתה, איזה תינוק מתוק היית, צחקנו ובכינו. ואז, שניה לפני שהורדתי את אמא אצלה בבית היא אמרה לי משפט שמהדהד בראשי ובליבי מאז, היא אמרה "אני משוכנעת שבשניה שתמיר נחטף, עם המבט שובר הלב הזה, הוא ידע בוודאות שאתה תעשה הכל כדי להחזירו הביתה.
תמירו שלי, עשיתי הכל, נשבע, כל מה שיכולתי כל מה שלא יכולתי. אולי לא מספיק. ילד יפה וטהור שלי, חייך נגדעו בשיא פריחתך, בשלבים המהממים של חייך החדשים, עם המון חברים, עם המון פעילות מרוממת נפש. ובכמה לבבות נגעת, בכמה אנשים נגעת.
4+בשנה האחרונה לחייך כשהתחלת ליצור מעגל חברתי קרוב, כמו בפתק שכתבת, כל כך רצית אהבה, רצית חברה. ולא הספקת. כל כך הרבה אהבה יש לי, לנו לתת לך. כל כך הרבה בנות ייחלו לשובך ואמרו שהן אוהבות אותך. איך לא הספקת.
תמיר שלי, אני מצטער שלא הצלחתי להחזיר אותך בריא ושלם הביתה. הלוואי והייתי יכול לעשות יותר, לשנות דברים.
אשא בליבי תמיד את תחושות האשם שדחפתי אותך להתגייס, אמרתי לך שאצלנו בבית אין דבר כזה שנקרא השתמטות, לא עמדתי על רגליים אחוריות ולא התנגדתי לשיבוץ שלך על גבול רצועת עזה.
סליחה בני בכורי אהובי, סליחה! תמיר שלי – הנחמה הזעירה שלנו היא שככל הנראה לא סבלת, לקחת איתך מחבלים ארורים ועלית השמיימה מיד. בעצם כן סבלת, מעט יותר מ 48 שעות היית בידי שובייך האיומים ולא בזרועות אחיותיך האוהבות, לא בזרועות אמא ואבא הבטוחות".
