עכשיו, כשהשקט קצת יותר יציב, והחטופים החיים כבר חזרו הביתה, משהו בעוטף מתחיל להרגיש אחרת. לא באמת נגמרה המלחמה כי עוד יש מי ששם, עוד יש מי שמחכה, אבל החיים, לאט לאט חוזרים וזה הרגיש לי בדיוק הזמן הנכון לצאת לסיבוב, לראות את הסצנה הקולינרית בעוטף עזה.
כשחושבים על העוטף, המילה "אוכל" לא תמיד קופצת לראש ראשונה. אבל מי שמסתובב כאן יודע שבין השדות, הקיבוצים והמושבים נבנתה בשנים האחרונות סצנה קולינרית שלמה. קטנה, צנועה, אבל מלאה לב. מסעדות ובתי קפה ששרדו שנתיים קשות, חלקם חזרו לא מזמן, חלקם חדשים לגמרי, וכולם מגישים לא רק אוכל, אלא גם סיפור.
אני מתחיל את הסיבוב שלי בשדרות שבה גדלתי, עיר שקרובה ללבי כבר שלושים שנה. עיר שעברה כל כך הרבה, אבל תמיד ידעה לשמור על האופי שלה, על החום, הפשטות, ועל האנשים שיודעים לפתוח שולחן גם כשהחיים סוגרים עליהם. רציתי לראות בעצמי איך נראית סצנת האוכל בעוטף בשנתיים שאחרי, לא דרך מספרים או נתונים, אלא דרך המקומות עצמם. דרך שיחות עם בעלי העסקים, דרך האוכל, דרך החיוך מאחורי הדלפק.
8+לדעתי שווארמה היא המאכל הכי טוב ביקום, ולכן התחנה הראשונה שלי היא ברחוב הרצל בשדרות. ברחוב הראשי פועל דוכן שווארמה "שונק", אחד המקומות הבודדים שכמעט ולא נסגרו גם בתקופות הקשות. זה מקום קטן, כמעט משפחתי, אבל כזה שתמיד יש בו תנועה. אני אוכל שם לא מעט, והשווארמה שלהם באמת יוצאת דופן, והטעם לא מותיר מקום לספק. שווארמה מתובלת, טרייה, הבשר חרוך כמו שצריך להיות, כזו שמרגישים שנעשית באהבה.
בעל הדוכן מספר שפתח מחדש בינואר 2024, אחרי תקופה קצרה שבה נאלץ לעצור: "מה שגרם לנו לפתוח מחדש זה האהבה לעסק הקטן שאני ואשתי בנינו בשתי ידיים". הוא מספר שהקושי העיקרי בניהול מסעדה בעוטף הוא חוסר הוודאות: "יכול להיות שמחר תהיה הסלמה ויסגרו מקומות עבודה ואתה זורק סחורה כי נערכת לימי עבודה, ואף אחד לא מפצה".
8+וממש מעבר לכביש, על אותו רחוב הרצל, נמצאת פיצרייה שבעיניי ראויה לשבח – "פיצה שמרלינג". מקום פשוט, בלי שלטים גדולים ובלי יומרות, אבל עם ריח של בצק אפוי שמתפשט באוויר עוד לפני שמתקרבים. אני חוצה את הכביש, מול הדוכן של השווארמה וריח הפיצה לוקח את ההובלה. זו פיצרייה שאני מבקר בה לא מעט, פיצה אסתטית למראה, אוורירית ובעלת מרקם רך וטעים.
אוהד, בעל המקום מספר על הקהל שהיה מגיעה לשבת במקום לפני השבעה באוקטובר ועל השינוי: "היום אנחנו רואים שינוי משמעותי, הרבה פחות ישיבה במקום, בטח של משפחות ובטח בשעות הערב". כמו בהרבה מסעדות בעוטף גם ב"פיצה שמרלינג" התפריט עבר שינוי: "חלק מהתוספות המיוחדות שאפיינו את המקום לצערנו הוצאו מהתפריט, פיצות ספיישל שעדיין לא חזרו בגלל היעדר התנועה אבל הפיצה שלנו נשארה אותה פיצה אהובה ואיכותית". בין כל הקשיים, פיצה ״שמרלינג״ היא רק דוגמה קטנה לאיך נראה עוטף שמתעקש להמשיך.
8+גם במקומות אחרים בשדרות ובסביבה התמונה דומה. מסעדות משפחתיות שחזרו לפעול בהדרגה, בתי קפה קטנים שנפתחו מחדש שנה אחרי השבעה באוקטובר, ומקומות שמנסים לשמור על שגרה. בעלי העסקים מדברים על אותם אתגרים: חוסר ודאות, עלויות שגדלו, אבל גם תחושת שליחות מסוימת, של "להמשיך בכל זאת".
במהלך הסיבוב בשדרות שוחחתי עם ראש העיר, אלון דוידי, שנשמע גאה במיוחד בעסקים המקומיים ובאנשים שמחזיקים את העיר בחיים. הוא מדבר על תקופה לא פשוטה, אבל גם על כוח עמידה יוצא דופן של התושבים והיזמים: "כיף לראות עוד ועוד עסקים שנפתחים ובהם כמובן מסעדות חדשות ובתי קפה חדשים וזה קורה כל הזמן ואני פוגש אותם בחגים ובכלל וזו גאווה מבחינתי שהעיר גדלה ומפתחת גם בפן התעסוקתי, הכלכלי והעסקי", אומר דוידי.
8+על השאלה, אילו צעדים נעשים כדי לעזור לעסקים האלו לשרוד, ענה: "כל העסקים בעיר חזרו שנה אחרי הפינוי למחזור שלהם, מסעדות נמצאות היום במחזור של לפחות 140 אחוז מה-6 לאוקטובר (ע״פ עדכון מחברת הסליקה "גמה") והעירייה עושה רבות למען העסקים, כמו פרסומים בחינם ברשתות החברתיות מידי שבוע, מתן עדיפות לעסקים מקומיים בהזמנות רכש של העירייה ועוד".
כשממשיכים מהעיר לכיוון הקיבוצים, פוגשים עסקים קטנים שבחרו להישאר פתוחים כמעט כל הזמן. אחד מהם מספר לי: "לא תמיד היה רווח, אבל לא רציתי שאנשים יעברו כאן ויראו מקום סגור. זה מקום שאנשים רגילים אליו. אם אני סגור, זה נותן תחושה שהכול נעצר".
8+בעלי עסקים רבים מספרים שהלקוחות השתנו. יש פחות תנועה באמצע השבוע, אבל יותר ביקורים של אנשים שמגיעים מבחוץ, במיוחד בסופי שבוע. משפחות, מתנדבים, מטיילים. "זה לא הרבה, אבל זה מחמם את הלב לראות אנשים חוזרים לשבת, אפילו רק לעשר דקות". בכל מקום שאני עוצר בו, שומעים את אותו משפט – "לא קל, אבל שווה את זה".
אני עובר בדרך קיבוצים שכבר התרגלו לראות משאיות אוכל. מחוץ לקיבוץ כפר עזה אני עוצר בפודטראק סנדוויצ’ים בשם Kulistruck שנפתח חודשים ספורים אחרי השבעה באוקטובר. עגלה קטנה עם תפריט פשוט – שניצלים, חביתות וקצת מאפים.
8+כריך חלת השניצל שלהם הוא בדיוק מה שאתה מצפה למצוא כשאתה רעב, אחד הטעימים שאכלתי לאחרונה. שניצל חם, פריך, מתובל נכון, בתוך חלה רכה, ביס אחד שמסביר למה לפעמים הפשטות מנצחת הכול, וזה כל כך כיף, זה מזכיר איך אוכל טוב לא צריך יותר מדי כדי להיות מושלם.
8+בעלי המקום, בני הזוג הדס ואור – תושבי כפר עזה שהיו מפונים מביתם במשך חודשיים, קיבלו החלטה לחזור למקום (כפר עזה) שהיה שטח צבאי סגור באותם ימים: "החלטנו לחזור הביתה ולהתחיל לחשוב מה לעשות כי היינו גם מובטלים בתקופה הזו. רצינו פשוט להיות בבית, ושם נולד הרעיון", מספרת הדס.
"לא ידענו באמת מה יהיה פה, האזור פה היה עוד מוגדר שטח צבאי סגור, אבל בשביל הנפש אמרנו שפשוט נתחיל ונראה מה יהיה". כתושב העוטף, וכצלם חדשות שלא עזב את האזור מהיום הראשון, אני יכול להעיד על החודשיים שאחרי – תקופה שבה כמעט ולא היו כאן אנשים. רק חיילים, חקלאים, ושדות שנשארו מיותמים. ובכל זאת, חודשיים אחרי לפתוח כאן פודטראק, זה דורש לא רק אומץ, אלא גם אמונה גדולה במקום הזה, ואהבה אמיתית לאנשים שעוד יחזרו.
8+"תוך כדי תנועה ראינו כאן חיילים, כוחות ביטחון ומעט מאוד אנשים שנשארו, וככה לאט לאט זה הופץ מפה לאוזן שאנחנו כאן" מספרת הדס. היום המקום מלא באוכלוסיה מגוונת, האווירה טובה ונעימה, ונראה שבעליה עשו עבודה מצוינת. פשוט מקום שכיף להיות בו.
8+כשאני נוסע חזרה צפונה, עובר שוב ליד השדות, אני חושב כמה מקומות כאלה הופכים את העוטף למה שהוא באמת. לא רק אזור שחוזר לחיים, אלא מקום שחי, נושם, ומבשל לעצמו עתיד חדש.
