ראש הממשלה בנימין נתניהו, נכח היום (חמישי) בטקס הזיכרון הממלכתי לטבח שבעה באוקטובר וציון שנתיים למלחמת "חרבות ברזל", לזכרם של כל הנופלים הגיבורים שנלחמו בגבורה למען ארץ ישראל ועם ישראל, ובתפילה להחלמתם של פצועי המלחמה בגוף ובנפש: "הבנים והבנות המופלאים שלנו, שמסרו את נפשם במערכה, הם אבני-יסוד של תקומת ישראל".
"אחי ואחיותי, משפחות השכול, משפחות הגבורה – אנו מחבקים כל אחד ואחת מכם, כפי שאנו מחבקים את משפחות החטופים: אלה ששבו ארצה, ואלה שנשיב ארצה. מאז פרוץ המלחמה, בשמחת תורה לפני שנתיים, אנחנו חושבים בכל יום על גיבורינו שנפלו.
3+אני יודע את גודל יגונכם – ואני מביע בפניכם את הוקרת העם, שחייו מובטחים בזכות הנופלים. עפרה שמיח, אימו של לוחם סיירת נח"ל, עידו שמיח ז"ל, אמרה: "הבן שלי הוא לא סתם 'חלל' – חלל ריק. הבן שלי הוא יסוד שעליו בונים את המדינה". זה כל כך נכון.
הבנים והבנות המופלאים שלנו, שמסרו את נפשם במערכה, הם אבני-יסוד של תקומת ישראל. יהודים, דרוזים, נוצרים, מוסלמים, בדואים, צ'רקסים, ובני קבוצות אחרות. הם פעלו שכם-אל-שכם להשגת כל מטרות המלחמה – ואנחנו אכן נשיג את כל מטרות המלחמה. זכרם של הנופלים יהיה חקוק בנו לדורי דורות.
3+לפני שנתיים קיבלנו המחשה מזעזעת לביטוי "רצח עם". אני לא מדבר על "רצח עם" פיקטיבי – כמו בעלילות האנטישמיות שמופנות כלפינו מצד דורשי רעתנו. טבח ה-7 באוקטובר היה רצח מפלצתי במלוא מובן המילה – קטל חסר-רחמים של תינוקות, ילדים, מבוגרים, זקנים.
אם הרוצחים הללו היו יכולים לעשות זאת, הם היו שוחטים את כולנו. זהו רצח העם האמיתי! המפגש עם הרשע התהומי המם אותנו – ומיד ליכד אותנו כאגרוף ברזל. מהר מאוד התבררה המזימה של המשטר הקנאי באיראן ושלוחות הטרור שלו: לחנוק למוות את מדינת ישראל בטבעת אש קטלנית. אבל הם לא לקחו בחשבון דבר אחד: את הכוח שטמון בנו.
נעמדנו על רגלינו כאיש אחד. גייסנו תעצומות-נפש כבירות. לחמנו בעוצמה חסרת פשרות בשבע חזיתות. העברנו את מוקד הלחימה לשטח האויב. הנחתנו עליו מכות מחץ. 'עם כלביא קם'. המאבק לא תם, אבל כל מי שמניף ידו עלינו כבר יודע שהוא ישלם מחיר כבד מאוד על תוקפנותו.
3+אנחנו נחושים להשלים את הניצחון, שישפיע על סדרי-חיינו לשנים רבות. ישראל נמצאת בקו החזית של ההתנגשות בין הברבריות והנאורות, בין האכזריות והאנושיות. המאבק חובק עולם, והוא נסוב על שאלה אחת: האם נחזור אחורה לקנאות החשוכה של ימי-הביניים, או שנצעד קדימה לעתיד של יציבות, שגשוג ושלום?
ישראל היא הסכר בפני כוחות החורבן של האיסלם הקיצוני. לוחמי ישראל הם חומת המגן שחוצצת בינינו לבינם. חיילינו ומפקדינו עשו זאת בזירות סבוכות, צפופות ומסוכנות. הם עשו זאת בגבורה ובתושייה. הם עשו זאת מעל לקרקע ומתחת לקרקע. הם עשו זאת בשיטות לחימה מקוריות, שהפליאו את צבאות העולם.
השליחות, ההקרבה, אהבת הארץ, צדקת הדרך, הנחישות – דור הניצחון יודע על מה הוא נלחם. הישגיו המזהירים מדברים בעד עצמם. הפכנו את הקערה על פיה: מעמק הבכא של ה-7 באוקטובר הגענו לפסגת החרמון, לשמי טהרן, ולחיבוק מרטיט-הלב של משפחות החטופים עם יקיריהן. כוחות היבשה, האוויר והים ראויים למלוא ההערכה – ועוד יסופר על עלילות הגבורה שלהם.
3+אבל אני רוצה לציין כוח נוסף שהצטרף אליהם במלחמה הזאת – כוח מפלסי-הדרך: מפעילי הדחפורים והבאגרים שהיו חשופים לאש. הם הצילו חיים בחירוף נפש – וחלקם אף שילמו בחייהם. כלי ההנדסה הכבדים שלהם ספוגים רוח עזה. לעתים, ליד קבריהם של מפעילי הצמ"ה שנפלו, הוצבו הכלים הפגועים כאנדרטאות-זיכרון. הזיכרון של כל גיבורינו נמצא איתנו – בכל זמן, בכל מקום.
התיישבות חדשה ליד העיר ערד, "מצפה יהונתן", מנציחה את מח"ט הנח"ל, אלוף-משנה יהונתן שטיינברג ז"ל. "גבעת רועי", סמוך לדרך בורמה ממלחמת העצמאות, מנציחה את מפקד היחידה הרב-ממדית, אלוף-משנה רועי לוי ז"ל. שמעתי על מיזם חדש לזכרו של קצין יחידת 'אגוז' שנפל בדרום לבנון, איתן אוסטר. המיזם, "יום לחיזוק הלמה": למה אנחנו כאן, ולמה אנחנו נלחמים.
גם מערכת הלייזר ליירוט טילי אויב, "אור איתן", נושאת את שמו של איתן אוסטר. אביו, דב, הוא אחד ממפתחי המערכת. לא פחות מכך, התרגשתי לראות את חברי הנופלים מזכירים אותם עם דגלי היחידות שלהם על פסגות-הרים בעולם: על האולימפוס ביוון, על המון בלאן בצרפת, על שלוחות האוורסט בנפאל. אין עוד עם בעולם שנושא עימו את זכר יקיריו לכל פינה בכדור הארץ – כולל אמירת 'קדיש' ושירת 'התקווה'.
אתגרים גדולים עוד לפנינו – מצד אויבינו שמבקשים להתחמש מחדש. אתגרים גדולים – ולצידם הזדמנויות גדולות ודרמטיות להרחיב את מעגל השלום. אנחנו פועלים בשני המישורים גם יחד. ומה שנדרש בשניהם הוא אחדות: אחדות במלחמה, אחדות בשלום. נשיג את כל יעדינו רק בלכידות פנימית, בערבות הדדית, בחיזוק המשותף על פני המפריד.
ישראל היא סלע איתן במזרח התיכון הגועש והפראי. אבותינו הקימו פה בית – ואנו שצועדים בדרכם מוסיפים להבטיח את קיומה של שרשרת הדורות למען ילדינו, נכדינו, נינינו. אין תחליף לכל מי שאיבדנו. האובדן הנורא קורע את לבנו. בו בזמן, בזכות החותם העצום שהנופלים הותירו – לכולם שמור מקום בנצח ישראל.
אני מאחל החלמה בגוף ובנפש לפצועי המלחמה. הפצועים עטופים באהבת העם, שמלווה אותם לאורך מסע השיקום. שלושת האחים הלוחמים למשפחת לוי, רחמים ישי, ידידיה ואלקנה, יכולים להעיד על כך. שלושתם נפצעו בשדה-הקרב – אבל למרות הפציעות הקשות, הרוח שלהם נותרה איתנה. מיד כשהתאוששו מן הניתוחים המורכבים, הם השמיעו אמירה רב-משמעית: "יחד ננצח!".
בזכות הגיבורים שלנו, הלוחמים, הנופלים, הפצועים, בזכות העמידה האיתנה שלכם, אזרחי ישראל – נמגר בעזרת השם את צוררינו, ונבטיח יחד את עתידנו. יהי זכרם של חללי המלחמה חקוק בסיפור תקומת ישראל לעולמי עד".
