השמש עולה מעל מתחם פסטיבל הנובה ברעים, שנתיים בדיוק אחרי אותו בוקר שחור ששינה את פני המדינה. במקום שבו נגדעו חיים, מתכנסות סיון ליבוביץ', אלמנתו של רס"ם שרון ליבוביץ' הי"ד, ורחלי ינין, אלמנתו של רנ"ג סיון ינין הי"ד, כדי להעלות על נס את גבורתם של בעליהן, שוטרי משטרת ישראל, שנפלו בקרב הגנה הירואי.
סיון ליבוביץ' משחזרת את בוקר ה-7 באוקטובר, שהחל בצבע אדום בלתי פוסק. בעלה, שרון, יצא למשמרת אבטחה בפסטיבל. "הייתי בבית עם ארבעה ילדים", היא מספרת. "התקשרתי אליו בשש ועשרים ותשע, והוא אמר לי, 'סיו, אל תדאגי, הכל בסדר, אנחנו מפנים אזרחים למקומות בטוחים'".
אך כשהדליקה את הטלוויזיה, הבינה שהמציאות חמורה בהרבה. "נגלה לעיניי מחזה מפחיד, הטויוטה הלבנה הזו עם הטנדרים. התקשרתי אליו שוב להזהיר אותו שזה משהו הרבה יותר גדול, ובעצם זו הייתה השיחה האחרונה שלי, לא הצלחתי להזהיר אותו. ואז כבר הוא לא ענה לי". במשך שבוע ימים נותרה סיון בחוסר ודאות מוחלט, עד שהבשורה המרה מכל הגיעה לדלתה.
אצל רחלי ינין, הסיפור דומה באופן מצמרר. בעלה, סיון, תושב ערד, עבד גם הוא באבטחת המסיבה. "איך שהתחילו האזעקות, הוא קודם כל בודק מה איתי", היא נזכרת. "המוטו שלו בחיים היה 'אין יותר מפחיד מהפחד עצמו', ופתאום הוא כותב לי את המילה 'מפחיד'. בדיעבד אתה מבין". הוא שלח לה סלפי אחרון עם קסדה. "הוא נראה מוטרד, קצת עצוב… כאילו הוא ידע. הוא ממש שלח סלפי אחרון, מעין פרידה כזאת. קצת אחר כך התחיל הקרב, וכבר לא שמעתי ממנו".
מפרטי החקירה והעדויות עלה סיפור גבורה בלתי נתפס. רנ"ג סיון ינין ורס"ם שרון ליבוביץ' עמדו יחד בכניסה לרעים. כשהבינו את גודל האירוע, הם יצרו חסימה עם הניידת ושימשו חוצץ אנושי בין המחבלים לבין אלפי המבלים שניסו להימלט.
"הם עמדו שם, נלחמו איזה חצי שעה, 40 דקות. עם אקדח אחד, מחסנית אחת שהייתה אז לשוטרים, והחזיקו את הקו", מספרת רחלי. "בינתיים אנשים הצליחו לברוח. זה בעצם קרב גבורה". סיון מוסיפה: "הם נלחמו עד הכדור האחרון. הם לא היו ערוכים לזה בכלל, לבוא ולהבטיח מסיבה ולא לשמש כצבא שלם".
הקרב העיקש הסתיים כאשר מחבלי חמאס ירו טיל RPG לעברם. "עם ה-RPG הזה הם פשוט גם נהרגו ביחד ונמצאו ביחד", מספרת רחלי בכאב. "קודם מצאו וזיהו את שרון, וסיון, לצערי, אחרי שלושה ימים, נמצא בתוך השרידים של שרון. הם פשוט ממש היו כגוף אחד. זה היה נורא".
