שנתיים למלחמה: ספיר סער, שורדת מסיבת ה"נובה" אמרה לעידו טאובר במשדר המיוחד: "בשעות הלילה הכול היה בסדר, הייתה אווירה טובה ואנשים טובים, כמו סיפור אגדה. הייתה לי תחושה ממש רעה ובעשרה ל-6 החלטתי ללכת מהמסיבה. חיפשתי את הרכב במשך רבע שעה – ומשם התחיל כול הסיפור".
סער מספרת כי כבר מהרגעים הראשונים, היה ניתן להבין שמדובר באירוע גדול: "התחלתי לראות את הטילים, שמעתי את הפאניקה, שוטרים כרזו מהמסיבה 'להשתטח' והבנתי שמשהו ממש גדול מתחיל ומשהו בשמיים לא תקין".
1+כשהבינה שעומד להתחולל כאוס, היא קיבלה החלטה שהתבררה כמצילת חיים: "נתקענו בפקק הנוראי ולא הצלחנו לצאת. לא וויתרתי וכול רכב שפינה לי קצת מקום נכנסתי עד שהצלחתי לצאת מהצד השני". זו לא הייתה סוף הדרך: "נסענו בשדות, אספנו אנשים, ראינו זוועות. למזלי הצלחנו לצאת לכביש 232. כשהגענו אליו הוא היה מרוסס, מחזה נוראי, מלא אופנועים ורכבים פתוחים".
שורדת הטבח אמרה שהתחושות הרעות התגברו ומה שעבר במחשבותיה הוא הצורך לברוח וכמה שיותר מהר: "אני חייבת ללכת מפה, אני לא יודעת לאן ואיך אבל זה צריך לקרות. התחלתי לנסוע בשטח הפתוח באטרף פשוט להגיע לאנשהו".
1+ככל שעברו השעות, ממדי האסון התבררו לסער וחבריה: "הבנו שיש חדירת מחבלים מטורפת, קיבלנו תמונות מהנובה, הבנו שאנחנו חייבים להתחבא". תוך שהם מחפשים מקום מחסה, במהלך הנסיעה בשדות נתקלו במחסן: "התבצרנו בו, היו לנו המון חברים בשדות לדאוג להם. אתה מוקף בלחץ וזוועות".
עידו טאובר שאל את סער "שנתיים קדימה, איפה את רואה את התהליך שעברת"? סער אמרה כי למרות הזמן שעבר, היא לא תחזור להיות מי שהייתה: "איבדתי בי חלק, מהשמחה והטוהר והתום שלי שאני לא מצליחה לשחזר. זה עד היום פלאשים וזיכרונות. רגעים קטנים בלילה. אתה ממש לא אותו בן אדם. אני הולכת לטיפול פעם בשבוע וזה עוזר לי לעבור את היום-יום. הדרך ארוכה".
