שנתיים חיכינו לרגע הזה, לרגע שבו נוכל לנשום. הלחימה העצימה בעזה נכון לעכשיו לקראת סיום, אין יותר חטופים חיים בידי חמאס ונראה שגם השלמנו את רוב יעדי הלחימה. אבל הלב מסרב להשתחרר. הוא עודנו כואב על גיבורינו, מיטב בנינו ובנותינו שנפלו בגבורה על הגנת העם והארץ, והוא עודנו ממתין בכיליון עיניים לשובם של החטופים החללים, שגופותיהם מוחזקות עדיין בידי אויב אכזר. המשימה הלאומית לא תסתיים עד שיובאו כולם לקבר ישראל. ולמרות כל זאת, יש באוויר תחושה של סוף. סוף הסיוט של השנתיים האחרונות.
4+ובתוך השקט החדש והמוזר הזה, הסתיים לו גם חודש תשרי. השופר נדם, הסוכות קופלו, והריקודים המרגשים והמיוחדים של שמחת תורה הסתיימו. אנחנו עומדים בנקודה ש"אחרי החגים" נפגש עם "אחרי המלחמה". צמד המילים הזה, שתמיד סימל עבורנו דחיינות קטנה וחזרה לשגרה, הפך פתאום לשאלה עכשווית: לאן הולכים מכאן?
כולנו מכירים את המנטרה. "אחרי החגים" אתחיל דיאטה, "אחרי החגים" אחפש עבודה, "אחרי החגים" אסדר את הבית. בשנתיים האחרונות, נוספה להבטחה הזו אחות גדולה וכואבת: "אחרי המלחמה". אחרי המלחמה ניסע לחו"ל. אחרי המלחמה נחזור לחייך. אחרי המלחמה אתחזק יותר בדת, בצניעות, בתפילות, אהיה אדם טוב יותר, אעריך את החיים.
4+והנה, "אחרי" הגיע. האם אנחנו שם באמת? האם כל ההבטחות שהבטחנו לעצמנו ברגעי השפל הגדולים ביותר, או להבדיל ברגעי ה"אורות הגבוהים" של החגים, מסוגלות בכלל להתממש? התחושה הראשונית היא של ריק. נפילה. איך עוברים מהמתח הרוחני העילאי של יום כיפור, ומהחרדה הקיומית של המלחמה, לשגרה של פקקים בבוקר, מיילים וחשבונות לתשלום?
בחסידות חב"ד, לאחר ההבדלה של שמחת תורה, שבת בראשית, ושבת נח נוהגים החסידים להכריז: "ויעקב הלך לדרכו". ההכרזה הזו אינה מילות סיום לחגים, אלא יריית הפתיחה לשגרה. היא מתווה סדר עבודה ברור המבוסס על שלושה יסודות, שמלמדים אותנו איך לקחת את כל האור הזה איתנו קדימה.
4+שלושת היסודות
היסוד הראשון: "ויעקב". אחרי שהיינו ב"ראש" השנה, בשיאים הרוחניים, הגיע הזמן לרדת אל ה"עקב". העקב הוא החלק הנמוך ביותר בגוף, זה שבא במגע מתמיד עם האדמה, זה שמרגישים בו פחות. זוהי קריאה להתמודד עם הקטנות, עם היומיום, עם הדברים שאנחנו "דשים בעקבנו". דווקא אחרי הדרמות הגדולות של המלחמה והחגים, הברכה הגדולה היא לחזור לאיזון. העקב, למרות מיקומו, הוא זה שמייצב את כל הגוף. בלי יסודות ארציים, גם הראש הגבוה ביותר לא יחזיק מעמד.
היסוד השני: "הלך". אסור להישאר במקום. לא לשקוע בטראומת המלחמה, וגם לא להיתקע בערגה לאווירת החגים. כמו שאמר ה' לאברהם אבינו בפתח דרכו: "לך לך". יש כאן ציווי מהותי – להיות בתנועה מתמדת. המטרה היא לא לחזור למה שהיה, אלא ללכת קדימה, לצמוח. "מעלים בקודש ואין מורידים". לקחת את הכוח מהמדרגה הקודמת כדי להעפיל לבאה. העיקר הוא לא לשקוע במצב "נח", אלא להתחיל מ"בראשית".
4+והיסוד השלישי, והחשוב מכל: "לדרכו". כל אחד ואחת מאיתנו יוצא עכשיו לדרך שלו. המלחמה והחגים הפכו אותנו לקולקטיב אחד גדול, נושם וכואב. עכשיו, כל אחד חוזר למשפחה שלו, לעבודה שלו, לשליחות הייחודית שלו בעולם. אבל אנחנו לא חוזרים ריקים. אנחנו חוזרים עם ארגז כלים חדש, כזה שנבנה בדם, יזע ודמעות.
מה ניקח איתנו בארגז הכלים הזה?
מחגי תשרי ניקח את ה"אורות הגבוהים": את תחושת הטהרה של יום כיפור, את האחווה הפשוטה והעוטפת של הישיבה בסוכה, את אהבת ישראל חסרת התנאים של ארבעת המינים, שמלמדת אותנו שגם מי שיש בו רק "טעם" וגם מי שיש בו רק "ריח" – כולם חלק מאגודה אחת.
ומה ניקח מהמלחמה? את הדבר היקר ביותר שגילינו מחדש – את האחווה. אבל לא רק את האחדות של כאב ושל טקסי זיכרון. אנחנו צריכים לקחת את הרגעים שבהם עם שלם עצר את נשימתו ודמע מהתרגשות כשחטוף ראשון יצא לחופשי. את הרגעים שבהם בכינו יחד על חייל שלא הכרנו, שהרגיש כמו אח שלנו. את הידיעה העמוקה, שמתחת לכל שכבות הרעש של הפרשנים, ההפגנות והפילוג המתועש – אנחנו עם אחד. אוהבים. דואגים. המשימה שלנו היא ללמוד להיות אחים גם ביום-יום. גם כשמשעמם.
4+ומעל הכל, ניקח מהנופלים הקדושים ומהחיילים הגיבורים שלנו דבר אחד: את הידיעה הפשוטה שהם נשאו על גבם – יש דברים שגדולים מאיתנו. הם יצאו לקרב לא בשביל עצמם, אלא בשביל הכלל. אם ניקח מהם רק את זה – את היכולת לשים לרגע את ה'אני' בצד למען ה'אנחנו' – נהיה ראויים להם באמת. זה לא דורש גבורה של שדה הקרב. זה דורש גבורה קטנה של יום-יום: לוותר בוויכוח מיותר, לעזור לשכן, לחשוב על טובת הכלל לפני טובתי הפרטית. זוהי המלחמה שלנו, בשגרה שאחרי המלחמה שלהם.
ויעקב הלך לדרכו. וגם אנחנו, הולכים לדרכנו. חזקים יותר, מאוחדים יותר, מלאי משמעות. מבראשית.
