בצל קרב הקרדיטים בין השמאל לימין, והוויכוח למי מגיעות מחיאות הכפיים על ההסכם, טראמפ, נתניהו או מיכל פעילן, הציבור הישראלי שמשתוקק כבר לסיים את המלחמה הכי ארוכה בתולדות המדינה מפספס את העיקר, ועוצם את העיניים אל מול המציאות שעלולה יום אחד לטפוח על פניו.
האופוריה שנולדה מההצהרות הדרמטיות של טראמפ ונתניהו באותו לילה בבית הלבן לא הציפה רק את ישראל, הכמהה לראות את חטופיה שבים מהגיהינום, אלא גם את טורקיה, מצרים, קטאר – ו… איראן. ודווקא התמיכה הנלהבת הזו מצד מדינות עוינות לישראל מעלה את השאלה שאיש כמעט לא העז לשאול: מה באמת מסתתר מאחורי ההתלהבות חסרת התקדים הזו?
1+רוב הציבור הישראלי, ובכללו גם השמאל והמרכז, רוצה דבר אחד בלבד – לראות את החטופים חוזרים הביתה אחרי שנתיים של ייסורים. אבל בזמן שהציבור מתאחד סביב הכאב הקולקטיבי, יש מי שרואה במהלך הזה גם הזדמנות אידיאולוגית.
השמאל הקיצוני, שעד לא מזמן ראה בטראמפ את סמל הרוע, הפך בין לילה את השנאה התהומית להערצה. לדעתי, הסיבה הפשוטה היא שטראמפ הוא זה שלכאורה דחק את נתניהו לפינה וגרם לו, אחרי שנים שבהן התנגד בתוקף להקמת מדינה "פלשתינית", לחתום על הכרה עקרונית בכיוון זה. לא זו בלבד, אלא שלפי ההסכם, השליטה בעזה תועבר לגוף "פלשתיני", ואין בו כל התחייבות שהגוף הזה לא יהיה הרשות ה"פלשתינית" עצמה.
כך עלול נתניהו, שניצל במשך שנים את העובדה שהעולם לא לחץ עליו לקדם פתרון של שתי מדינות, כל עוד עזה נותרה בשליטת חמאס, למצוא את עצמו כבול להסכם בינלאומי. הסכם שכולל ערבויות של מדינות רבות – ושיחייב אותו להתקדם לעבר מדינה "פלשתינית" אם הרשות תעבור "רפורמות שלטוניות וביטחוניות".
1+על פי ההסכם, הרשות ה"פלשתינית" צפויה לעבור שורה של רפורמות, בהן שדרוג מוסדותיה והתחייבות לשקיפות שלטונית. עד אז יוקם ממשל מעבר זמני, בפיקוח נציגים בינלאומיים. עם זאת, ההסכם קובע התחייבות ישראלית ל"אופק מדיני" להקמת "מדינה פלשתינית".
יוסי דגן על מתווה טראמפ: הסכמה להקמת מדינת טרור בלב ישראל
לדעתי, מדובר בהתגשמות חלום הוורוד של השמאל הקיצוני, מדרון חלקלק בדרך להקמת מדינה "פלשתינית". הם אומרים שהמטרה היא להשיב את החטופים הביתה, אך מתחת לפני השטח מסתמנת גם מגמה רחבה בהרבה של חתירה למימוש חזון "שתי המדינות לשני עמים" עטוף במעטפת מוסרית והומניטרית.
