המלחמה האחרונה טלטלה את כולנו, אבל היא גם השאירה אחריה תחושת דחיפות ברורה: אסור לנו לשוב לשאננות. מה שקרה ביישובי העוטף לא היה גזירת גורל, אלא תוצאה של התעלמות ממוקדי סכנה שצמחו באיטיות עד שהתפרצו בבת אחת.
עכשיו, כשהדרום מלקק פצעים, יש לנו חובה לאומית להביט צפונה ומזרחה: אל יהודה ושומרון. עלינו לשאול את עצמנו בכנות: האם אנחנו מוכנים ליום שאחרי?
כמי שגרה בכפר יונה, דקות ספורות מקו התפר, אני מרגישה את המתח באוויר.
2+גילוי מצבורי אמל"חים, גילוי מחרטות לייצור רקטות, הסתרת נשק בכפרים הסמוכים. זה לא 'רעש רקע ביטחוני' אלא זו מציאות שמתחממת, וכולנו יודעים מה קורה כשהמדינה מתעלמת מלהבה קטנה עד שהיא הופכת לשריפה.
המדינה חייבת להוביל תוכנית פעולה רב-מערכתית שתתמודד עם האיום באיו"ש בשלושה מישורים משלימים: ביטחוני, מדיני ואזרחי. במישור הביטחוני – נדרשת נוכחות רציפה ומשמעותית של כוחות צה"ל ומשטרה ביהודה ושומרון, במיוחד סביב קו התפר.
2+יש להגביר את המודיעין האנושי והטכנולוגי, לחזק את שיתופי הפעולה עם יחידות מיוחדות, ולפעול בנחישות נגד הברחות הנשק מצפון ומירדן. בנוסף, חובה להקצות תקציבים לאבטחת יישובים אזרחיים, להצבת מצלמות, למיגון בתים ולחיזוק כיתות כוננות. אסור שהמאבק על ביטחון התושבים יישען רק על גבורת המתנדבים, זו אחריות המדינה.
במישור המדיני על ישראל לגבש מדיניות אחידה וברורה. די לגישה המפוצלת שבה יד אחת מנהלת שיח מדיני והיד השנייה מטפלת בטרור. נדרשים צעדי ענישה חדים נגד מוקדי הסתה ותמיכה בטרור. נדרשים סיכולים ממוקדים נגד מחבלים שכל מבוקשם הוא לרצוח יהודים. מדיניות ברורה תייצר גם הרתעה וגם תקווה.
כל עמימות – מתורגמת בשטח לחוסר יציבות.
2+במישור האזרחי יש לחזק את היישובים היהודיים והמעורבים בקו התפר. לא רק בהיבטי ביטחון, אלא גם בתחושת הביטחון. תושבים שחיים עם חרדה מתמדת צריכים מערך תמיכה, מרכזי סיוע נפשי, תשתיות תקשורת וביטחון תקינות, ומערכת חינוך שמוכנה למצבי חירום. זהו חלק מהחוסן הלאומי – חברה שמרגישה שמגנים עליה לא רק בזמן מלחמה, אלא גם ביום שאחרי. היום שאחרי המלחמה בעזה לא יכול להיות יום של חזרה להרגלים ישנים. הוא חייב להיות יום של חשבון נפש ושל עשייה.
כמדינה, עלינו להפסיק להגיב – ולהתחיל להיערך. עלינו לייצר מדיניות של התקפיות, של חוסר הכלה, של גדיעה בטרם הרצון של אויבנו יתגבש למעשה בפועל. מאסנו בקונספציה! הגבול הוא לא רק קו על מפה – הוא קו חיים. צריך רק אחריות. אחריות של ממשלה כלפי אזרחיה, אחריות של מדינה כלפי עתידה.
כי אם לא נדע להגן היום על קו התפר, מחר שוב נעמוד מול עוד אסון שניתן היה למנוע. והפעם – אין לנו את הפריבילגיה לטעות.
