אני חלק מהאנשים שאף אחד לא שואל.
אני גרה באשקלון, ילדיי גדלו כאן, כולם עם טראומות קשות וחרדות בגלל שהם נולדו לתוך סבבי לחימה או כמו שאהבו לקרוא לזה, 'טפטופים', רק כדי לא להגדיר את המטרה – לפרק את חמאס על כל המשתמע מכך.
כל כמה חודשים ירי, אזעקות, צה"ל מגיב ואז אנחנו יורדים על הברכיים חותמים הפסקת אש וחמאס כמו חמאס יורה את הירי האחרון ואנחנו שותקים.
ככה במשך שנים.
ילדי אשקלון ושדרות גדלים במציאות שבה הם יכולים לצאת לשחק לתומם במגרש השכונתי, ולפתע יצטרכו לחפש מיגונית כדי לשמור על חייהם.
2+אבל משהו השתנה בשבעה באוקטובר.
לצד הכאב העצום שחוו תושבי הדרום, הייתה גם תחושה של אופטימיות שאולי הפעם זה נגמר, אבל באמת. הפעם, אחרי הטבח הנוראי הזה, רה"מ לא יוותר על הניצחון המוחלט.
ואם תשאלו את תושבי הדרום מהו הניצחון המוחלט תשמעו שזה כיבוש עזה שיטוח ובניה מחדש מקום טוב יותר למען עתיד ילדנו. אפס מחבלים, אפס "בלתי מעורבים/חפים מפשע" ואפס אזעקות.
2+העסקה שנחתמה נהדרת וגם נוראית.
נהדרת כי החטופים חוזרים. אני אמא לארבעה, אני לא רוצה לספר לכם מה קורה לי בגוף והלב אם אני לא יודעת איפה הילדים שלי שעה שלמה, אז שנתיים? לישון ולקום בוקר לייאוש למחשבות מפחידות על מה עושים עכשיו לילד שלי, האם קר לו, אולי חם לו, האם הוא היה מצונן בחורף, האם הוא נעול בכלוב ועוד כהנה וכהנה שאלות?
מה שהאימהות האלה עברו הוא בלתי נתפס, ואני שמחה על כך שעוד רגע הן יחבקו את ילדיהן. מגיע לאימהות, מגיע לבנים.
אבל מה יקרה ביום שאחרי? האם לדעתכם אויבנו יוותרו ככה מהר על לרצוח אותנו שוב? לשבש את שגרת חיינו? אנחנו תושבי הדרום כבר לא תמימים. איבדנו את התמימות הרבה לפני השבעה באוקטובר. אנחנו חיים לצד אויב ששום דבר שנעשה לא יספיק מולו. אויב שרצה, רוצה וירצה לרצוח אותנו שוב ושוב.
2+כולי תקווה שביום שאחרי שובם של חטופינו היקרים, מדינת ישראל תמצא סיבה לחזור בה וביננו, אם רק נאפשר לחמאס הם כבר יעשו את הטעות שתאפשר את קריסת ההסכם.
ואז, אני מבקשת, בעצם דורשת, בשם כל תושבי אשקלון ושדרות, תחריבו אותם מהאוויר בלי לסכן לוחמים בשטח. מי שמחא כפיים בשבעה באוקטובר מגדול ועד קטן דינו מוות. לא הגירה מרצון, לא חנינה. מוות. הדור הבא של הנוח'בות גדל בימים אלו בעזה.
תמצאו את הפרצה, תשמידו אותם, תבחרו בנו. בתושבי הדרום.
