כלל ראשון במלחמה קובע: המהלך הצבאי בא להשיג מטרות – אך הוא לא המטרה עצמה. ואם המטרות הושגו בהסכם, מה טוב. מטרות המלחמה, מתחילתה, היו ברורות: שיחרור כל החטופים, מיגור חמאס והבאת גורם שילטוני אחר, שינטרל איום עתידי מהרצועה.
לכולם ברור – ההסכם שנחתם לא היה יכול לקרות ללא המהלכים הצבאיים שקדמו לו. מי היה מאמין, לפני שנה, שניכנס לתוככי העיר עזה? שחמאס יסכים לשחרר את כל החטופים בפעימה אחת ובלי תנאים מוקדמים? שנשאר בשליטה ברצועה לאחר שחרור כל החטופים כדי לוודא את המשך קיומו?
2+לאורך כל המלחמה חמאס דרש נסיגה מכל שטחי הרצועה וסיום המלחמה כתנאי לשחרור החטופים שישוחררו, בפעימות, רק לאחר מכן. מכאן – למרות ששילמנו מחיר ענק ואיבדנו את מיטב בנינו, מותם לא היה לשווא.
חמאס אומנם עוד לא הסכים באופן מלא להתפרק מנשקו, למרות הרמזים להסכמה באופן חלקית, ולמסור את השילטון לגורם אחר, וישנה שאלה לגבי יכולת ארגון הטרור למצוא ולהחזיר את כל החללים. אך הוא מסר את הקלף החשוב ביותר שלו, החטופים החיים, כבר בתחילת העסקה, בפעימה אחת. אם יסרב להמשיך במתווה של טראמפ, יש לנו גב אמריקאי לסיים את העבודה. וללא החטופים דברים יהיו קלים ופשוטים יותר.
2+אני לא תמים – לא יתנו לנו לחזור להילחם. בשום מצב. סיום המלחמה היא עובדה קיימת גם אם חמאס יסרב להתפרק מנשקו. אבל ישנם מהלכים חובקי עולם ליצירת כוח בינלאומי, כולל לחצים מצד כל העולם המוסלמי, לקיים את המתווה. אלו הערבויות הטובות ביותר שיכולנו להשיג.
בסוף – צריך להסתכל למציאות בעיניים: לא היה לנו קרדיט בינלאומי להמשיך במלחמה. אני יודע שזה לא פופולארי לומר, אבל זו האמת – במובן מסוים, טראמפ הציל אותנו מלינץ' בינלאומי. בכירים בממשלו כבר אמרו "אוף רקורד" את הדברים – המלחמה פוגעת בישראל קשות בזירה הבינלאומית ולכן זה אינטרס משותף של ישראל ושל האמריקאים לסיים אותה. תודה לאל שטראמפ הוא זה שמוביל את סיומה ולא צרפת, אירופה או גורמים אחרים שהאינטרס הישראלי מהם והלאה.
2+אם המלחמה לא הייתה מסתיימת כעת – היו מכריחים אותנו לעצור, כולל האמריקאים שכבר הבהירו שלא יוכלו לעמוד מול כל העולם למעננו. לכן ההסכם הזה מחויב מציאות, אבל גם מספק וטוב בפני עצמו – כי הוא שומר על האינטרסים הישראלים ומטרות המלחמה באופן הטוב ביותר.
בנימה אישית, ביום ההיסטורי הזה אני לא יכול שלא לזכור איך התחילה המלחמה. הטבח, צו 8, השירות הכי ארוך ומטורף שהיה לי. ביום הזה אני רואה את הנטבחים והנופלים לנגד עיני, חברים שהכרתי, את ילדי משפחת ביבס ואימם שנרצחו בשבי באכזריות מפלצתית, את תושבי העוטף, גברים נשים וטף, ילדים יפים של אמא, החיילים הגיבורים שלנו, ששילמו בחייהם כדי שנוכל להגיע לרגע הזה. אנחנו זוכרים את המראות וזוכרים את הפנים ואתם איתנו בליבנו לעד.
תודה לבורא עולם שנתן לי הזכות להיות חלק מההיסטוריה של העם היושב בציון.
