רמי דודיאן תיאר היום (רביעי) בריאיון לעידו טאובר את רגעי האימה, התעוזה והכאב שחווה ב-7 באוקטובר, היום שבו הפך לגיבור לאומי כשחזר פעם אחר פעם אל התופת כדי להציל חיים.
"בשבילי זה לא שנתיים, זה הרבה פחות" פתח דודיאן את דבריו בקול חנוק, ותיאר את הזוועות שנצרבו בזיכרונו: "מראות קשים, אירועים שאתה לא רואה כל יום, גופות מוטלות על כל פינה, בכל ואדי, תחת שיחים".
כבר בשעה רבע לתשע, החלו לזרום אליו אלפי הודעות טלפון מהורים מבוהלים, שזעקו לעזרה: "תציל את הילדים שלנו". בשלב זה, מבין דודיאן שהוא לא יכול לעמוד מנגד, והבטיח להורים: "אני מחזיר כמה שיותר הביתה".
כשנשאל על מספר האנשים שהציל, משיב דודיאן בצניעות: "גם אם הצלתי אחד, גם אם הצלתי שניים, מה זה משנה? יצאתי מהבית, לא הייתי בכורסה, לא בממ"ד, השארתי משפחה שלמה מאחוריי".
שנתיים אחרי, דוידיאן מתבונן על החברה הישראלית בכאב גדול. "הלב נקרע ונשרף למראה הפילוג בעם ישראל. אנחנו חייבים להיות מאחדים בשביל אלו שלא הצלחנו להציל ולהחזיר הביתה".
