ושוב הסערה התורנית על ערוץ 14 שקודשי ישראל חשובים לו, מה לעשות? ותראו את הסתירה, יושבים בעיצומו של חג שהציווי היחיד שלו הוא ושמחת בחגך, יש עניין לשמוח, יושבים בטקס לזכר נרצחי הטבח וכרגיל כועסים על מי שמתייחסים לפרי ולא לקליפה, כי הרי על מה נרצחו 1200 קודשי השבעה באוקטובר? על מה הלכו כצאן לטבח? על יהדותם. בעיצומו של חג שמחת תורה – חג של שמחה.
האם התשובה לטבח צריכה להיות התעלמות מיהדותינו, וליקוק נצחי של פצע רדיפת היהודי הגלותי? או שאולי עמידה בגאון ותוקף של "לא תעצרו אותנו מיום חגנו, לא תטעו בליבנו פחד עצבות ודיכוי, לא נפסיק לשמוח"? אם אני מנסה להתבונן בכבודם של הרצוחים, אם אני רוצה לתת למוות הזה משמעות בבחינת "במותם ציוו לנו את החיים" הרי שהדרך הכי נאותה לכבד אותם ולצקת טעם לחייהם הקצרים היא להמשיך ולפרוח את יהדותינו בלי בושה.
2+אין לי ספק שאם ישאלו אותם למעלה מה הם מעדיפים – שעם ישראל יתאבל, יבכה ויכאב את לכתם, או ימשיך לחגוג את חג הסוכות כמו שחגג באלפי שנות הגלות דרך הרדיפות והשמד, דרך השואה והפרוגרומים? ברור לי מה תהיה תשובתם. הרי גם אז היה סוכות, גם אז היה כיפור, הייתה מורשת, היה "למה" עתיק ונשגב – ששרד נגד כל טלטלות הזמן.
ככה זה תמיד: המוסר הכפול, והקורה שיושבת לכל המצקצקים בין העיניים ממשיכה לייצר כותרות. כשחבר כנסת מהליכוד הולך לחתונה צועקים עליו: "יש חטופים", אבל כשאיל הון מקפלן עושה מסיבה על הגג, הוא "חוגג את החיים על אף הטבח". כשערוץ 14 בוחר לחגוג את חג הסוכות מכח הנרצחים ולכבודם אז הוא "מנותק ורוקד על הדם", אבל כשערוצים אחרים רוצים לשדר איזה גמר ריאלטי חלול ומושחת אז "החיים יותר חזקים מהכל".
2+האמת? אתם מעייפים. לנו לא כואב פחות על השבעה באוקטובר, לנו לא כואב פחות על החטופים בעזה. פשוט שכרגיל – אנחנו מתווכחים על הדרך. ואף אחד לא יסביר לנו איך לכאוב כאילו הוא הבעלים על העצב במדינה. איזה מזל שהציבור כבר מפסיק לקנות את הרעל שאתם משתדלים במיני שתדלנות לפזר.
אנחנו יהודים במלחמה עם חטופים בעזה, ואנחנו לא מציינים טבח שהיה ונגמר ביושבנו על סיר הבשר – אנחנו עדיין בתוך האירוע, אנחנו עדיין נרצחים ב-2025 על היותנו יהודים, וחלק מהנשק המפואר שלנו, בין מטוסי הקרב והנמרים בשטח, זה חרב בצורת לולב, אתרוג עם טעם הדרי, הדס שמעלה ניחוח וערבה ערבה ערבה, שהיא ערבה גם לאחים שלה בקפלן שבוחרים להיות עצובים בלב המלחמה, שבוחרים לא לחגוג את הסיבה, והיא חוגגת למענם, מוציאה אותם ידי חובה, מחברת אותם לנצח מחברת אותם לניצחון, על אפם וחמתם ובורותם המאכזבת.
2+לנו ברור: ליהודי יש זמן לעצב, לבכי ולהנצחת המכות, ויש זמן לצאת מהבית ולשמוח כי זה הציווי, בדיוק כמו בחג הסוכות. השמחה היהודית היא לא תוצר של נסיבות "כי הצליח לי, כי עבד לי, כי יאללה בלאגן". השמחה היהודית היא דרישה ועבודה, היא למעלה מנסיבות, למעלה ממסיבות, היא שמחה מעצם הציווי והדרישה. ותהיו בטוחים שלשמוח כשעצוב לי, רק כי אלוהים ביקש, זו, לפעמים, עבודה הרבה יותר קשה.
