"מי שלא ראה בעיניו טבח יהודים, תינוקות כמבוגרים – לא יבין את עומק האירוע לעולם", כך אומר לי בכיר במערכת הביטחון שהדגיש את הפער התהומי בין המציאות הכואבת לבין השיח הציבורי. אנו עומדים שוב בפני סכנה אסטרטגית, שקולות מקצועיים רבים מתריעים מפניה בזעקה הולכת וגוברת: "מה שונה 7.10 במהותו הבסיסית מפיצוצי אוטובוסים ומסעדות, חדירה לבתי משפחות באיתמר, אלון מורה וקיבוץ מצר?"
התהייה נוקבת שעולה היא: "מה לא הובן אחרי שחרור גלעד שליט? אנו חוזרים על אותן טעויות, אותה קונספציה מושרשת עמוק עמוק בראש". הלקח, לכאורה, אמור היה להיות ברור: שחרור מחבלים מעניק רוח גבית לארגוני הטרור, והופך כל פיגוע עתידי לתמריץ נוסף לחטיפות. זוהי לא רק סכנה מיידית לחיי אדם, אלא סכנה קיומית לתפיסת הביטחון של המדינה.
1+ההתעלמות מאמנת חמאס, מסמך דמים שמטרתו השמדת ישראל, היא כשל מוסרי ומודיעיני כאחד. "למה לא מספיק לקרוא את אמנת החמאס? למה צריך סרטים ועדויות?", תהה אותו בכיר והוסיף: "תכתבו את אמנת החמאס על הערבים במקום יהודים ונראה לאן תגיעו". אנחנו חייבים להבין את עומק השנאה והאידיאולוגיה הרצחנית, ולא להיתלות בתירוצים. שחרור המחבלים הצפוי, על פי הערכות, "שקול ללחיצה על טיימר. ההנהגה תצא מגובשת ומוכנה עם תוכניות ל-7.10 על סטרואידים ואחרי הפקת לקחים". זוהי לא סכנה תיאורטית, אלא ודאות מבצעית, המבוססת על ניסיון עגום ומר.
סוגיית החטופים נוגעת לליבה של החברה הישראלית, וברור שחובה לעשות הכל כדי להשיבם הביתה. אולם, הדרך שבה משיבים אותם קריטית לא פחות מעצם ההשבה. "אנו עסוקים בלרדוף אחרי יתושים במקום לייבש את הביצה… בכל הכוח!", כך תיאר אותו גורם בכיר. ההתעקשות על עסקה הכוללת שחרור מחבלים רוצחים, שסופם שירצחו ויחטפו יהודים נוספים, היא לחיצת גז נוספת אל תוך הבוץ. הפתרון הנכון, גם על פי בכירים במערכת, אינו מצוי בהתפשרות עם הטרור, אלא בהטלת מצור חסר פשרות על עזה ובמבצעים צבאיים נחושים ושיטתיים, שאינם מאפשרים לחמאס להחזיק בקלפי מיקוח מסוכנים כל כך.
1+קיימת קריאה לשכנע את ההנהגה שאם יצאו מחבלים מכפר מסוים, פעם אחר פעם, אין לרדוף אחרי מי שעקץ, כי יבואו אחרים תחתיו – אלא למחוק את הכפר. המסר חד וברור: "אין צדיקים בשום כפר באיו"ש. אין צדיקים בעזה". אמירות חדות אלה מבקשות לערער על תפיסה שהשתרשה, לפיה ניתן לברור בין "טובים" ל"רעים" באוכלוסיות עוינות.
"אנחנו פשוט תקועים מחשבתית ותפעולית. עושים עוד מאותו דבר. חודרים לכוורת הדבורים ומחפשים את הדבורה שעקצה אותנו…. להעניש אותה. רק אותה. זוהי התנהלות שגויה!!!!", אמר לי הגורם והוסיף: "תקועים עמוק בבוץ ולוחצים חזק על הגז. מתחפרים עמוק יותר". דברים קשים אלה אינם רק ביקורת, אלא זעקה של מי שנמצא בחזית ורואה את מחיר הטעויות. זוהי קריאה להתפכחות, לשינוי דרמטי בתפיסה, לטיפול שורש ב"ביצה" ולא רק ב"יתושים" שהיא מייצרת. עתידנו הביטחוני, ועתיד ילדינו, תלויים ביכולתנו להקשיב לקולות הללו, גם אם הם קשים וכואבים.
