שלשת הרגלים הינם מהלך אחד הפותח בניסן ומסתיים בסוכות: פסח – החג בו מופיע עם ישראל על במת ההיסטוריה הוא הבסיס לכול. לאחר יצירת הגוף הלאומי אנו מתעלים במהלך מדורג של ארבעים ותשעה יום לשבועות – היום בו מתעצבת התודעה הלאומית, תורת ישראל. האידיאל הישראלי נולד אמנם, אולם, כדרכו של חזון היורד ליישום במערכות החיים הארציות – נאלץ הוא לעבור תקופת משבר. לאחר ניסן, אייר וסיוון אנו נאלצים לצלוח את חודשי תמוז ואב, חודשי החורבן – ולהיות יכולים להם. לאחר ההתמודדות והניצחון ניתן לממש את החזון: קידוש המציאות כולה.
ראשית, יש להכין את הקרקע: חודש אלול הינו החודש השישי, מספר המבטא את ששת מימדי המציאות: ימין-שמאל-קדימה-אחורה-מעלה-מטה (תפארת ישראל, כה) והוא אף "ראש השנה למעשר בהמה" (ראש השנה א, א). דהיינו בחודש אלול אנו מטהרים את המציאות הטבעית על כל מרחביה ובהמיותה. הכנה זו מאפשרת את ההגעה לחודש השביעי, מספר המבטא את ששת צדדי המציאות בנוסף לנקודת הקודש באמצעיתם (שם). כלומר, בחודש תשרי נפתחת שנה חדשה אשר תביא אותנו אל המטרה הסופית של התהליך: קידושם של מרחבי הטבע.
1+אנו פותחים בראש השנה, היום בו נברא האדם (ויקרא רבה כט, א), בהכרזת היסוד כי אנו יצירי כפיו של הקב"ה ומתוך כך – ישנה מגמה ותכלית לחיינו. בראש השנה אין מקום לוידוי או לעיסוק בתיקון אישי, עניינו הבלעדי של ראש השנה הינו קבלת המלכות האלוהית הכללית: "וידע כל פעול כי אתה פעלתו ויבין כל יצור כי אתה יצרתו" (מתוך תפילת ראש השנה).
משם אנו ממשיכים ליום הכיפורים, יום מחילת חטא העגל שנאמר בו "סלחתי כדברך" (במדבר יד, כ). מתוך קבלת האור הכללי של ראש השנה אנו מבקשים את הישע האישי. ביום הכיפורים אנו עוסקים בעבודה הפרטית: פרוט החטאים, וידוי, תשובה וכפרה.
1+לאחר שנבנו בנו שתי הקומות הללו – הכלל והפרט – אנו מגיעים אל שיאו של המהלך כולו, אל החוליה האחרונה בשרשרת: חג הסוכות – חגה של ארץ ישראל. המצווה הראשונה במוצאי יום הכיפורים הינה בניית הסוכה (שולחן ערוך או"ח, תרכד ה): לאחר המפגש עם מדרגת המלאכים ביום הקדוש בו אין אכילה, שתיה, סיכה, תשמיש המיטה ונעילת הסנדל – אנו עוסקים בחומר, בארציות, בבניית העולם הזה. בחג הסוכות אנו מקדשים את המציאות הארצית. הקדושה הכללית והפרטית שנספגה בנו בימים הנוראים לא נותרת במימד המופשט אלא מחלחלת אף למימד הטבעי-גופני.
בחג הסוכות אנו יוצאים אל הטבע, נוטשים את בתי הקבע ודרים בסוכה, אשר ההלכות המתייחסות לבנייתה באות כולן לשמור על צביונה הארעי המחברת אותנו אל המציאות הטבעית. יתרה מכך, הסוכה היא משכנם של אנשי הצבא כביטויו של אוריה החיתי המתבקש לנטוש את חייליו וללכת לביתו (שמואל א יא, יא): "ויאמר אוריה אל דוד, הארון וישראל ויהודה יֹשבים בסכות… ואני אבוא אל ביתי"? על פי זאת מסביר רבי אליעזר מוורמייזא בספרו "הרוקח" (הלכות סוכות, עמ' קיז), כי הסיבה למצוות הישיבה בסוכה המוזכרת בתורה "כי בסוכות הושבתי את בני ישראל בהוציאי אותם מארץ מצרים" (ויקרא כג, מג) – איננה מתייחסת רק לזמן השהות במדבר, אלא אף להמשך שנות הכיבוש והירושה. על פי דבריו, לוחמיו של יהושע בן נון בעת כיבושה של ארץ ישראל ישבו בסוכות. כלומר, סוכות הוא חג כיבושה של ארץ ישראל – כיבוש הטבע הגולמי והחלת הקדושה הישראלית עליו. המהלך של שלשת הרגלים מגיע אם כן לסיומו: העם שנולד בפסח וזהותו התודעתית התגבשה בשבועות – נכנס בסוכות לארץ.
