היום בקהיר לא יתקיים שיח של שלום, יתקיים קרב דיפלומטי שבו חמאס מנסה לשמור על נכסיו המרכזיים. החטופים בעיניו הם תעודת הביטוח שלו, מקור הכוח הפוליטי והמיקוח. חמאס הוא ישות כפולה, ארגון שלטוני, פוליטי בתוך עזה לצד זרוע צבאית מאורגנת וממוסדת. המבנה הזה, פוליטי בלוּק , צבאי בפעולה, הופך כל דרישה לפרק את הארגון מנשקו לדרישה לפרק את הלגיטימציה שלו.
דרישות חד צדדיות לפירוק מידי של יכולותיו הצבאיות הן לא רק בלתי ריאליות, הן מסכנות את המהלך המדיני מבחינת חמאס, מכיוון שהן לא מספקות תחליף ביטחוני ופוליטי לישות הבלתי מעורערת ששלטה עד כה על הביטחון המקומי.

ההיסטוריה מוכיחה את הלוגיקה. דוגמת עסקת שליט מ 2011 הראתה איך חטיפה אחת עלולה להיות מתורגמת לשחרור המוני של אסירים, תקדים שמחזק את התמריץ להחזיק תמיד בחטופים כנכס מיקוח. זה לא אנקדוטה, זה לקח מבצעי, מדיני שמנחה התנהלות של ארגונים צבאיים, פוליטיים בעימותים מהסוג הזה.
המתווכות בקהיר פועלות תחת מתווה טראמפ בו מנסחות דרישות כגון שחרור חטופים, פירוק יכולות חמאס והעברת סמכויות לגורמים בינלאומיים. אולם קיים פער עצום בין הנוסח הרעיוני של מתווה טראמפ להנחת העבודה שחמאס יוותר מרצונו על החטופים, הנשק והשליטה. מבחינתו, כל ויתור מהיר על הנכסים האלה הוא התאבדות, מה שנכון יותר מבחינתו הוא מו״מ מדורג, שחרורים חלקיים והארכת זמן עד להשגת ערבויות מרחיקות לכת שלא מובטחות לו היום.
מבחינה מודיעינית וניסיוני מעמיד אותי על זה, האסטרטגיה של חמאס ברורה, להיכנס לשולחן בפוזה של נכונות למשא ומתן, כדי למשוך זמן, כדי לנסות לשקם יכולות ולמנף הקלות הומניטריות לצורך שיקום פנימי, לשמור על נכסי המיקוח (חטופים, נשק, שליטה) עד שיתקבלו כאמור ערבויות ממשיות מרחיקות לכת ומשתלמות לו. התסריט הזה אינו תיאורטי בלבד, הוא חוזר על עצמו בהיסטוריה של הסכסוך.

מכאן המסקנה המדינית-מבצעית שלי חייבת להיות נחרצת, המשלחת הישראלית חייבת להיצמד לקו ברור, מוגדר ובלתי מתפשר, ראשית, החזרת כל החטופים, כולם, בפעימה אחת, ורק אז, יחל דיון בסעיפים האחרים לפי מתווה טראמפ שמוסכם על ישראל ועל המתווכות (כולל פירוק יכולות, מנגנוני פיקוח ושיקום הרצועה). ניסוח חלופי או פירוק הדרגתי של סעיפי מתווה טראמפ יוצר פתח לניצול, למשיכת זמן ולפגיעה בביטחונה של מדינת ישראל.
ועכשיו, קטע אישי קטן אבל חשוב, אני יודע, כבן אדם וכמי שבעבר היה חלק מהמערכת הביטחונית, שהדיבור על אסטרטגיות והקשחת המיקוח במו״מ לא מפחית את הכאב והשבר שאותם חווים משפחות החטופים. אין מילה שתשקם את הלילות הריקים, את ההמתנה הארוכה ואת הגעגוע לילדים, לבני זוג ולאחים הנעדרים.
כל דיון מדיני צריך להתחיל ולהסתיים בהכרה בכאב הזה ובהתחייבות מוחלטת לעשות הכל כדי להחזיר את בני המשפחה הביתה בשלום. המדיניות האסטרטגית אותה אני תובע בדברי כאן לא סותרת את החובה המוסרית להביא את החטופים חזרה הביתה, מהר ובטוח. למעשה, ההבנה שהחטופים הם נכס מיקוח, דוחקת אותנו לפעול בצורה חכמה וקשוחה יותר, לא פחות אנושית.

לכן, לכל המתווכים ולכל מי שמנסה למצוא פורמולה מהירה, יש להימנע מאשליות. הציפייה שהחמאס ייכנס לדיון עם כוונה אמיתית לשחרור החטופים, לפרז את עצמו ולוותר על הנשק והשליטה, היא לא מציאותית. המו"מ המתקיים בימים אלה עשוי להסתיים בחילופי מהלכים מדורגים ובתירוצים, אבל ללא פתרון אמיתי.
הצעדים שהמשלחת צריכה לאמץ הם ברורים ומעשיים: לדרוש את החזרת כל החטופים בפעימה אחת כאבן הפינה של כל הסדר. לקבוע לוח זמנים ברור ולדרוש אמצעים בלתי תלויים ליישום ההסכמות. לוודא שהוויתורים הביטחוניים עליהם מוּתנה שחרור החטופים יהיו מגובים בערבויות בינלאומיות ברורות ובכלים מבצעיים לניטור ואכיפה. להתכונן למהלך אלטרנטיבי צבאי קטלני ומדיני בינלאומי, במקרה של דחייה או הטעיה מצד חמאס, דבר שבסבירות גבוה מאוד יקרה.

לסיכום: חמאס לא מגיע למו"מ הזה בלב חפץ. הוא בא כדי למשוך זמן, לשמר שליטה ולנצל את החטופים כתעודת ביטוח. אין לו כוונה לשחררם, אין לו כוונה לוותר על נשקו, ואין לו כוונה לפרז את עצמו ביום שאחרי. על ישראל לעמוד איתנה, להיצמד למתווה טראמפ כלשונו, קודם החזרת כל החטופים, כולם, בפעימה אחת, ורק לאחר מכן דיון ביתר הסעיפים.
בסופו של דבר, גם במלחמה וגם במו"מ, מוטב שנזכור את דברי חז"ל: "אם אין אני לי, מי לי" (אבות א', י"ד). ישראל לא יכולה להסתמך על רצון טוב של אויביה או על לחץ בינלאומי, רק על העמידה שלה, על עקרונותיה ועל נחישותה להשיב את החטופים הביתה, לנצח במלחמה ולהשיב את ההרתעה והשקט למדינת ישראל.
