בעקבות הביקורת החריפה על ראש הממשלה בנימין נתניהו, על כך ש"לא למדנו כלום, וחוזרים לקונספציה שלפני ה-7-10", שנשמעה גם מפי בכירים בממשלה ובקבינט, ראוי להזכיר כמה הבדלים בין אוסלו לתוכנית הנוכחי של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ.
את אוסלו ממשלת ישראל של יצחק רבין ושמעון פרס יזמה ודחפה, ארה"ב של קלינטון "התיישרה" איתנו. כשהכל התחרבן – יכולנו לבוא בטענות רק לעצמנו, הפעם נתניהו הבהיר שאנחנו שומרים לעצמנו את זכות ההגנה.
בנוסף, למשטרה הפלשתינאית שהוקמה אז, חילקנו 20,000 כלי נשק אוטומטיים. הפעם המטרה לאסוף כלי נשק אלה (ועוד הרבה מאוד אמל"ח אחר).
באוסלו גם נמנענו מלפעול בשטחי הרשות הפלשתינית, שהפכו חממות לטרור (עד חומת מגן), הפעם נשמרת האחריות הביטחונית המלאה של ישראל על כל השטח מהיום הראשון.
באוסלו הייתה סימביוזה מסוכנת בין גנרלים שהפכו לדיפלומטים והכתיבו לדרג המדיני את הפתרונות המדיניים. אחרי טבח ה-7.10 הקבינט החזיר לעצמו את הסמכות להנחות את הצבא. והצבא מתחיל להפנים שתפקידו להילחם ולא לנהל מו"מ מדיני.
באוסלו סוכם על הקמת מדינה פלשתינית במסלול VIP בתוך חמש שנים, עכשיו יצטרכו הרש"פ לעשות מסלול מכשולים ארוך מאוד, כדי שנסכים אם בכלל לדבר איתם וזה ייקח הרבה יותר מחמש שנים.
ב-1993 חיו ביהודה שומרון ועזה קצת יותר מ-100,000 יהודים, היום גרים שם חצי מליון. ודווקא מאות אלפי עזתים יעדיפו כנראה "לעבור זמנית" למדינה אחרת כשיבינו איזה חורבן הבאנו על עזה – התוכנית מאפשרת להם זאת.
ב-1993 ישראל הייתה ברצועת הבטחון בלבנון, מול צבא סורי חזק בגולן, עם גבול ירדני ארוך ללא שלום מוקפת באויבים. היום ישראל פירקה את כל הכוחות החמושים העוינים במזרח התיכון סביבנו. וגם סוריה ולבנון בדרך להסכמי הפסקת אש איתנו.
ב-1993 הייתה ממשלה נאיבית בירושלים, וישראלים שרו שירי שלום במקביל להלוויות של קורבנות השלום. היום אנחנו מבוגרים בדור ומנוסים פי אלף. מבינים היטב מי מולנו ואיך מטפלים בהם, עוד כשהם קטנים.
ובעיקר – אלה שהפגינו באופוזיציה באוסלו יושבים היום בממשלה ובקבינט. אם בנסיבות המשופרות הללו – הם עדיין לא מסוגלים להתמודד בשכל, בחכמה ובתחכום עם שאריות הטרור בסביבתנו. הם כנראה נשארו לוחמי אופוזיציה שמתקשים לקחת אחריות כמנהיגים.
