אחרי שבוע של כותרות על "קריסה מדינית" בעקבות הצטרפות צרפת, בריטניה וקנדה להכרה במדינה פלשתינית – הגיע הזמן לעשות סדר ולהבין מה באמת עומד מאחורי הקמפיין הזה ומה לא מספרים לכם.
- המדינה הפלשתינית הוכרזה על ידי רב המרצחים יאסר עראפת כבר ב-1988, באלג'יר בכינוס של אש"פ שכמובן לא הכיר בישראל. העצרת הכללית של האו"מ, שבה רוב אוטומטי נגד ישראל, הכירה בהכרזה חודש אחר כך.
- מאז עברו 38 שנים שבמהלכם הכירו ב"מדינה" הזו – כ-140 מדינות בעולם. רוב המדינות הללו ממשיכות לקיים עמנו, יחסים דיפלומטיים ומסחריים ענפים, ולחתום איתנו על הסכמים וחוזים בינלאומיים. אגב, מעל 80 מהן מנהלות יחסים דיפלומטים גם עם ישראל וגם עם איראן. האם זה צונאמי מדיני?
- "ההכרה" מאפשרת לפלשתינים לקבל כמה צ'ופרים לא משמעותיים כמו: הקמת נציגות עם דגל בחלק מהמדינות, חברות בארגונים בינלאומיים (אונסקו, ארגון הבריאות העולמי ועוד). שם הם מנסים להציק לנו לא מעט, אם כי יש מספיק מדינות אמיתיות אחרות שמתנדבות בשמם להעביר החלטות אנטי ישראליות בארגונים אלו. (אונסקו, מועצת זכויות האדם של האו"ם, בי"ד הבינלאומי בהאג ועוד).
- "ההכרה" היא הצהרתית וחסרת תוקף מעשי עד שלא תקבל הכרה במועצת הבטחון (כפי שהוקמה ישראל), ושם ארה"ב מונעת החלטה מאז קום המדינה, ולא נראה באופק שזה ישתנה.
- כדי להפוך למדינה לפי כללי המשפט הבינלאומי צריך ארבעה תנאים: גבולות מוסכמים, אוכלוסייה, שלטון אפקטיבי על השטח והאוכלוסיה ועצמאות ריבונית – הפלשתינים לא עומדים בתנאים להפוך למדינה ולכן מנסות מדינות העולם "לעזור" להם באמצעות לחץ על ישראל להשלים את החסר.
- איבוד השלטון של הרש"פ בעזה לחמאס ב-2007 והמלחמה להשמידו כיום רק מקשים על הפלשתינים להציג עמידה בתנאים להכרה בינלאומית מעשית.
לסיכום: יום אחרי שנשיא ארה"ב דונלד טראמפ – מנהיג העולם החופשי קובע בבוז מעל בימת העצרת הכללית כי האו"ם הוא מוסד לא רלוונטי, וממשיך לתת לנו גיבוי מלא וטוען כי "הכרה במדינה פלשתינית היא פרס לטרור חמאס" ה"צונאמי והקריסה המדינית" נראה יותר כמו שכשוך בשלולית, מאשר צונאמי. גם אם 150 מדינות הכירו בכאילו מדינה הזו ב-38 השנים האחרונות.
