הבחירה להכתיר סרט על "ילד פליני הרוצה להגיע לים" היא לא רק שגיאה אומנותית – היא מעשה תעמולה רוחני שמסווה חוסר הבנה מוסרי עמוק. היא נעשתה על רקע טראומה לאומית שאינה ניתנת להכחשה: עשרות ילדים נטבחו ב־7 באוקטובר, עשרות משפחות נפצעו פיסית ונפשית לנצח, והחוף שנראה בעיניהם חלום הפך לאשליה עבור מי שלא יחושו את טעמו המלוח או ריחו של הים. ובכל זאת: לאן הולכת התרבות הישראלית? לחוג סביב עצמה, לפנק את אשמתה ולחגוג את היכולת להרגיש רע – שוב ושוב.
זו לא ביקורת על אמנות סתמית; זו האשמה על שדה מוסרי שלם. כאשר מדינה לוחמת, גיבורי התרבות שלה – במוסיקה, בקולנוע, בתיאטרון – מהווים קורת רוח ומעין רגש-מרפא למי שנלחם ושולח לקרב. הם מייצרים נרטיבים של עמידה, של קורבן שהופך למגן, של חברה שלא מעמידה בספק את זכות קיומה. במקום זה, בחרנו להרים על גלגלי ההוקרה סרט שמנחית על הקהל שטף של רחמים עצמיים כלפי הזולת התוקף. זאת בחירה שאינה ניטרלית; היא פוליטית ומסוכנת.
2+יש כאן מרכיב של השמדה עצמית תרבותית. במקום להתגאות ברגעי גבורה, להאיר סיפורי הצלה, הקמת עוגנים של אתוס לאומי – אנו מתמסרים למסלול של ויתור מוסרי. טקס אשר מעניק תהילה על עיסוק בפצעים של האויב, בזמן שחיילים משפחות ואזרחים ישראלים טרם זכו אפילו לאבל המלא – הוא לא טקס של אומנות. זה טקס של הלקאה עצמית ממוסדת.
אין בכך כדי לומר שאסור לעסוק בסבלו של האחר – אך יש סדרי עדיפויות מוסריים שמערכת תרבותית לא יכולה להתעלם מהם. אמנות שמופקת ומוכרזת כמצטיינת בזמן מלחמה צריכה להראות רגישות עמוקה לסולם הערכים של הקיום הלאומי. הכרה בסבל זולת אינה יכולה לבוא על חשבון הדרת הזולת שלך – במיוחד כאשר הזולת הזה איבד את חייו או את עתידו בצורה האכזרית ביותר.
2+תזכורת היסטורית קצרה: בעתות מלחמה עולמיות גדולות, התרבות פעלה כמכשיר לגיבוש לאומי. לא במקרה הפך "קזבלנקה" לסרט-מופת של זמנו; על המסכים של המלחמה נרקמו סיפורים שעזרו לחזק נחישות ולהגדיר מה מותר ומה אסור לאומה במאבקה על קיומה. מי שאומר כי תקופתנו שונה – שראה את המציאות בשחור־לבן – מטעה עצמו. האתגר הוא אותו אתגר: לשלב אומנות בעת משבר עם תחושת אחריות לאומית.
טקס פרסי אופיר הפך לפעם נוספת לראי מסולף של תרבות ישראלית שהתנתקה. במקום להיות מנוף לגיבוש ולחיזוק – הוא הפך לזירת הצטיינות של רגשי האשם, של "נחמדות" מסוכנת שמעדיפה את הנרטיב האוניברסלי על פני ההקשר הלאומי. זו בחירה של אמת מדומה, שמקרינה חולשה בדיוק ברגע שנדרש בהפך: חוזק מוסרי ואחדות.
2+הקולנוע והאומנות הם כלי עצום לעורר כנות, להעמיק שאלות ולהאיר צדדים נסתרים של המציאות. אבל כיום, יותר מתמיד, הם צריכים להראות בגרות: לדעת למי הם מדברים ומה ההשפעה של המסר שהם מעניקים ביום שאחרי. עד שלא נחזיר לטקסים אלה יסוד של איזון ערכי – הם יישארו כקריקטורה של עצמם: מופעי חרטה מוסדיים במקום חיזוק לאומי אמיתי.
