עדות אשכנז הצטרפו לסליחות. לבקש סליחה מהבורא. אנחנו הנבראים. בשביל הבורא הרי אנחנו קטנים ממש כמו נמלים. אנחנו הרי חיים נושמים אוכלים, איך ניגשים לבורא לבקש סליחה?
יצורים סופיים כל כך אל מול האינסוף הבלתי נתפס, אל מול הבלי גבול. איך נצדק לפניו בדין? תכלס די הזוי לא?! אם לא הנחמה שבקשר. אם לא האהבה. אבות ובנים, דוד ורעיה. איך נבוא נבקש סליחה?! כנראה שמסתתר שם משהו אחר. עמוק יותר. שורשי יותר. בסיסי יותר.
משהו שאמור לחשוף את העצם השיא שלנו, של התפילה, של זיכוך, לחבר את הנתק כמו בכור היתוך. כמו אותו יהודי שהיה יושב בערב יום הכיפורים עם כוס של וודקה ושני פנקסים. באחד כל העבירות שעבר, בשני כל הייסורים שצבר.
וכך היה אומר: "אבא שבשמים. שוב עברה עוד שנה, שוב הבטחתי לתקן ושבתי לסורי, טיפחתי את יצרי, מעדתי, לצתי, גידפתי וסרחתי". אחר כך היה מוציא פינקס שני ואומר ריבונו של עולם, ביום ד׳ בחשוון מתה הפרה, ביום ו' בכסליו אבדו לי 300 רובל, בכ' ביזתה אותי אישתי, בכו' חליתי בראשי וכן הלאה.
וכשהיה מסיים היה כורך שני הפנקסים מסובב מעל ראשו כתרנגול כפרות מתוודה ואומר "אבא על כל הצרות והייסורים שהעברת אותי מחלתי לך בלב שלם הבטחת לי שנה טובה ומתוקה וראה איזו שנה חלפה, וגם אתה סלח לי על העוונות והחטאים חשבתי שאשוב שאתנקה ושאחכים, בא ונתחיל דף חדש, נקי ולבן נעשה כאילו לא ייסרת כאילו אני תמיד הייתי כאן".
אסלח לך, תסלח לי גם אתה, היה לי חבר, היה לי אח. והיה קורע הפנקסים, שותה לחיים מהוודקה ונרדם. בן אוהב, תמים, נקי, משוכנע באהבה לא מנסה לצדוק בדין. הלוואי וגם אנחנו, נשוב אל התום הפשוט. מעל למגיע. מעל לצריך. פשוט לדעת שאבא אוהב אותי, ככה סתם, אבא טוב. מוכן כל רגע לשוב ולאהוב…
