הפעם אני כותב את הטור הזה לא כאזרח מודאג, לא כאיש תקשורת ולא כאיש פוליטי. אני כותב כאיש ביטחון לשעבר. כמפקד לשעבר שהכיר את שפת הפיקוד מקרוב, שהחזיק נשק ולא עט, כמי שהיה בזירה המבצעית ולא כמי שנולד באולפן.
אני אומר בקול חד וברור: כל גנרל צבאי, משטרתי, ראש מערכת ביטחונית אחרת בדימוס, שאף חלקם כיהנו בממשלות ישראל בתפקידים בכירים, אשר קורא היום להפסקת המלחמה – טועה טעות קשה. טעות ערכית, אסטרטגית ולאומית.
להניף דגל לבן בשם הדרגה שלכם, זו חרפה. הדרגה לא ניתנה לכם כדי להיכנע, היא לא ניתנה לכם כדי להצטלם בערוצי התבהלה ולזעוק לאומה "חייבים ללכת להסדרה בכל מחיר". היא ניתנה לכם כדי להוביל, כדי להכריע, כדי לנצח.
הבכירים לשעבר בטוחים שהם יודעים הכל – אבל לא יודעים כלום
בכל צבא נורמלי, מי שכשל בעברו – שותק. בוודאי שלא נותן עצות והנחיות. דבר הזוי שקורה כאן מדי יום. אבל בישראל, גנרלים לשעבר, שחלקם היו אלו שניהלו את מדיניות ההכלה, ההתעלמות והכישלון במשך עשורים, ממלאים היום את האולפנים בקריאות ל"הפסקת אש", ל"עסקה בכל מחיר", ל"הסדרה עם חמאס". חיים בסרט!
הם לא מציעים שום פתרון. הם מציעים כניעה. ולכניעה יש תמיד תג מחיר – דם. כמובן של ההבאים בתור.
אני כביטחוניסט לא יכול להרשות לעצמי להיות נאיבי. אני מבין אמת אחת: אין דבר יותר מסוכן ממלחמה שמפסיקים אותה לפני שהושגה הכרעה. הרי מה יקרה אם נפסיק עכשיו? חמאס יתאושש, יתחמש, יחטוף שוב.
1+בואו נצא לרגע מנקודת הנחה, לא סבירה בעליל, שחמאס יסכים לשחרור 48 החטופים בתמורה לכניעה שלה אתם מוכנים. המציאות החדשה שתיווצר כתוצאה משיטתכם ומתפיסתכם התבוסתנית, "גנרלים מהוללים", תביא חטופים אחרים במקומם. בכך נשדר לעולם לא רק שאנחנו עם תבוסתן ופחדן, אלא שאנחנו עם שלא מסוגל לסיים מלחמה, אלא רק לנהל אותה.
גנרלים מהוללים, לא לימדו אתכם ששלום והסדרה עושים רק אחרי ניצחון ולא לפניו? מי שמחפש עכשיו הסדרה – התעייף, ולכן הוא מחפש לעצמו תירוץ להפסיק להילחם. אבל לנו אין היום את הפריבילגיה הזו לעצור את המלחמה. אנחנו לא חיים בשווייץ, לא מתגוררים בדנמרק. אנחנו עם שנמצא במאבק קיומי יומיומי בשכונה עוינת, שורצת מחבלים צמאי דם, שרוצים אותנו מתחת לאדמה – וכמה שיותר מהר. לכן מוטב שנבין שאין פתרון קיומי דרך פשרות זמניות.
אנחנו לא צריכים גנרלים תבוסתניים שיתפסו מיקרופון, אנחנו צריכים לוחמים שיתפסו עמדה ויסתערו קדימה.
אנחנו חייבים לנצח את המלחמה הזו בשם כל ההרוגים מה-7 באוקטובר, בשם החיילים שמסרו את נפשם במלחמה הארורה הזו, בשם הפצועים שעולמם השתנה מקצה לקצה, ובשם החטופים שנמקים במנהרות חמאס. אנחנו חייבים לנצח. לא בהכרח בגלל נקמה או צימאון לדם, אלא בגלל הצדק. בגלל צדקת הדרך. בגלל שכל עם שמאפשר לרוצחיו לשרוד – חותם במו החלטתו על גזר הדין של הדור הבא.
1+לסיכום: מי שקורא, כמוכם גנרלים תבוסתניים, להפסיק עכשיו את הלחימה – מנציח את האויב. מי שדורש, כמוני, הכרעה – מבטיח את החיים.
אחתום את הטור הזה בנימה אישית אליכם, גנרלים לשעבר: ההיסטוריה לא תזכור את הפקודות שנתתם, היא תזכור רק את הקריאות שלכם להניף דגל לבן, כשעוד אפשר היה לנצח. תתביישו.
"אם תצא למלחמה על אויביך… ונתנו ה' אלוהיך בידך" (דברים כ"א).
אני, יובל מלכא, בוחר לנצח. אני בטוח שאפשר לנצח. ואנחנו, תושבי ישראל, ראויים לניצחון.
