הקב"ה מעביר את כולנו במלחמה זו סדרת חינוך לחיים כבר שנתיים: התגברות הירואית מול אסון בלתי נתפס; מאבק במספר חזיתות במקביל; תחושת הודאה על ניצחונות מדהימים ואורך רוח ללחימה ארוכה ומתישה. כעת למדנו שיעור חדש:
רבות נאמר שעצם התקיפה הישראלית בקטאר, בלי קשר לתוצאותיה, היא אמירה ברורה לעולם שמדינת ישראל תרדוף את אויביה בכל מקום ו"נגמרו ימי החסינות לטרוריסטים". זה נכון. אולם יש כאן אמירה נוספת כלפי עצמנו: "נגמרו ימי המתווכים"; מי שמעניק מחסה לטרוריסטים הוא לא מתווך נטרלי שאנו מנסים לזכות בחסדיו אלא אויב.
האמירה הזו לא פשוטה מבחינה נפשית: כולנו רוצים לדמיין שיש ישות כזו שנקראת "ניטרליות", מעין מרחב מוגן שבו אפשר להישאר סטרילי ולהתנהג בדיפלומטיות. גם במלחמה מול היצר הרע אנו משלים את עצמנו שניתן אולי לשוחח איתו על ידי גורם שלישי וכך להגיע להסכמות שאולי נרוויח מהן משהו; אז זהו שלא.
חודש אלול זהו זמן טוב להפנים שהמלחמה מול הרוע, החיצוני והפנימי, היא פשוטה: להשמיד אותו! לא לנהל איתו משא ומתן; לא לחלק בין "הדרג המדיני" של הרוע לבין "הדרג הביצועי" אלא לרדוף אותו בכל מקום; ולהבהיר שהמסגרת שתעניק לו מחסה תתפוצץ יחד איתו. "ארדוף אויבי ואשיגם ולא אשוב עד כלותם". ככה פשוט!
