בעשורים האחרונים אושרו בישראל בהחלטת השב"כ אלפי בקשות לאיחוד משפחות בין ערביי ישראל לבין ערביי יהודה ושומרון ורצועת עזה. לכאורה, מהלך "הומניטרי", אבל בפועל מדובר במהלך אסטרטגי בעייתי, שהשלכותיו על ביטחון המדינה ניכרות עד היום.
הילדים שנולדו למשפחות אלה גדלו והתחנכו לא על ברכי הזהות הישראלית, אלא בתוך הנרטיב הפלשתיני, כזה שמציג את מדינת ישראל ככובש זר ואת היהודים כאויב.
וכשהילדים הללו הגיעו לגיל בגרות? הם לא ראו את עצמם אזרחי ישראל נאמנים, אלא פלסטינים עוינים, שנושאים תעודת זהות כחולה בכיסם, בין אם כאזרחים ובין אם כתושבים ארעיים.
כאן טמון האבסורד הגדול, צעירים אלו נהנים מכלל הזכויות הניתנות בישראל, חופש תנועה, שירותי בריאות, ביטוח לאומי, חינוך והשכלה גבוהה ובו זמנית, חלקם רואים בכך כלי נוח לנוע בחופשיות ברחבי המדינה, תוך פוטנציאל ממשי לפעול נגד מדינת ישראל מבפנים.
מדיניות "הרחבת מעגלי הזהות הישראלית" הפכה בפועל להרחבת מעגלי האיום על ביטחונה של ישראל. אז איפה טעינו? טעינו בכך שלא ראינו עשרה צעדים קדימה ולא ראינו את ההשלכות של ההחלטה. טעינו שהיינו נאיביים. טעינו בכך שנתנו למוטיבציה ההומניטרית לגבור על שיקול ביטחוני לאומי ארוך טווח.
אז מה צריך לעשות עם חפץ חיים?
יש לקבוע מדיניות נחושה ובלתי מתפשרת, ביטול כלל אישורי איחוד המשפחות ושלילת התעודה הכחולה מכל מי שייתפס בפעילות עוינת כלפי המדינה, גם אם מדובר בפעילות רעיונית או אידיאולוגית בלבד.
לצד זאת, יש להורות על גירוש מיידי של כלל המשפחה, כולל הילדים שנולדו בארץ, אל המקום שממנו הגיעו הוריהם, תושבי עזה לעזה, ותושבי יהודה ושומרון לכפר הולדתם. רק כך ניתן להציב גבול ברור, לשרטט קו אדום ולהבהיר שהחסות שמדינת ישראל מעניקה היא זכות ולא פרס למי שחותר תחתיה.
ישראל חייבת להתעורר ולהבין שהמשמעות של איחוד משפחות היא לא רק רישום במשרד הפנים, אלא יצירת מציאות חברתית וביטחונית חדשה, כזו שמזינה את העוינות מבפנים.
ביטחון המדינה לא יכול להיבנות על רגשות רחמים, אלא על הבנה מפוכחת של המציאות. המציאות היא פשוטה, מי שמתחנך על נרטיב פלסטיני, גם אם נולד כאן, יראה את עצמו פלשתיני, ולא ישראלי. "הבא להרגך, השכם להרגו" (סנהדרין עב ע”א) חובתנו להקדים ולמנוע את האיום, לפני שיתפרץ מבפנים.
