יושבים באולפנים, מפרשנים ונוחרים נחרות בוז, מציעים עצות נבונות ונבובות, מעקמים את האף ושואלים שאלות, מעלים השערות וספקולציות וקונספירציות, מזלזלים, מטילים ספק ומאשימים אשמות. גם אני ביניהם.
סטגנציה פוליטיזציה, העדר אינפורמציה, אדיליזציה, צרות אופקים עקרות לב, לא איכפת לו מהחטופים, כן איכפת לו מהמצביעים, הוא פחדן, הוא שקרן, הוא תחמן, הוא נצמד לכסא, הוא מתנשא, ולמה הוא לא ולמה הוא כן ואיך יתכן.
והכל בוודאות, בביטחון, בחד משמעיות, בלי איזה פסיק, בלי איזה סימן שאלה, הכל עם סימני קריאה, לא מסייגים לא מקווים לא נותנים אמון, אין ביטחון, ולא משנה שעברנו כבר פילדלפי ורפיח וביפרים ואיראן וחיזבאללה וחות'ים, עדיין מעונבים ובכלל לא ענווים, שלא לדבר על ערוצים אחרים ששם זה נהי, בכי, אבל ומספד, חריצת גורל וצידוק הדין.
אז מגיע יום כמו אתמול, ואפילו אם לא יודו – מצליח להפתיע את כל המבינים, היודעים, המנתחים והפרשנים. ברגע אחד, באיבחת ידיעה, מתהפכת לנו הקופסא והכל משתנה, ולשניה, עד שנתעשת ונתחיל שוב, אנחנו קולטים.
שחשבנו שהבנו – אבל לא הבנו כלום, ושיש לו, לביבי, כנראה הרבה מאוד מהלכים שיושבים לו בראש כשהוא משחק את השח-מט של המזרח התיכון. וה ברור פתאום כשמש בצוהרי היום. משאיר את כולם פעורים, המומים ומופתעים עד הגג, כשהדבר היחיד שנהיה פתאום בטוח הוא שאין לנו אפילו לא שמץ של מושג.
