בזמן שרובינו מעיפים מבט בדרי הרחוב שהפכו לחלק בלתי נפרד מהנוף שלנו, מור שעל אימצה אותם לליבה והם נהיו למשפחתה השנייה. מה שהתחיל במפגשים אקראיים ובשיחות קצרות על המדרכה הפך לפרויקט חיים, תיעוד אינטימי, ליווי אישי והקמת עמותה שמסייעת לדיירי רחוב לצאת ממעגל העוני. בריאיון לפתחי ושי היא מספרת על הרגע שבו הבינה מה ייעודה בחיים.
"זה התחיל בקורונה. ניגשתי אליהם כצלמת, הצגתי את עצמי וביקשתי לשבת איתם. מהר מאוד נכנסתי לשיחות עמוקות וגיליתי אנשים נורא מעניינים".
למה את קוראת להם "דיירי רחוב" ולא "הומלסים"?
"כי "הומלס" זו לשון שלילית, חסר בית. דייר רחוב, לעומת זאת, מגדיר אותם מנקודת מבט חיובית: הרחוב הוא הבית שלהם".
מה גילית בשיחות איתם?
"שהם לא מחפשים נדבות, אלא קשר אנושי. הם רוצים שמישהו ישב לידם, יקשיב להם, יתייחס אליהם כחלק מהחברה".
לאחר אינספור שיחות עם דיירי הרחוב, הרגישה מור שהמצלמה לבדה כבר לא מספקת אותה. המפגשים האקראיים הפכו לרגעי קרבה, והסיפורים האישיים שחשפה גרמו לה להבין, יש לה יכולת אמיתית לשנות מציאות.
כך קמה העמותה שניהלה, שהפכה לבית חם לעשרות אנשים שחיו ברחוב. לאט ובהתמדה, 15 מהם הצליחו להשתקם, לבנות חיים חדשים, ושניים מהם אף זכו להקים משפחות.
למה אנשים מגיעים לרחוב?
"יש תובנה אחת גדולה, שזה מצוקה נפשית שהיא לא מטופלת. שאתה עובר איזשהו משהו בחיים, ואתה מתעלם מהכאב הנפשי, ולאורך זמן, ככל שאתה יותר ויותר לא מטפל בזה, הנפש בוחרת איזושהי דרך אחרת להתמודד.
אז או שבורחים להתמכרויות מסוימות, או שמגיעים להרס עצמי, אבל אצל כולם זה נפש פצועה, לא מטופלת".
האם לתת להם כסף ברחוב?
"חד משמעית לא. כסף לרוב הולך לסמים. עדיף לתת להם אוכל, שתייה או פשוט זמן והקשבה".
מה החלום שלך קדימה?
"לומר לילדים שלי שאמא סיימה את תופעת דרי הרחוב בישראל".
