במלחמה הנוכחית ישראל התבססה כמעצמה אזורית. לפי דירוג Global Firepower לשנת 2025, ישראל מדורגת במקום ה-15 בעולם, עם כ-169,500 חיילים פעילים וכ-465,000 אנשי מילואים. תקציב הביטחון עומד על כ-46.5 מיליארד דולר, מהגבוהים בעולם ביחס לתמ"ג, והיתרון הטכנולוגי והמודיעיני מציב את ישראל ככוח בולט לא רק במזרח התיכון אלא גם בזירה הגלובלית.
עם זאת, חשוב להבין: ככל שמעמדה של ישראל מתחזק, כך גוברת גם המוטיבציה של מעצמות אחרות לרסן אותה. כאן נכנסות לתמונה סין וטורקיה. סין מדורגת במקום ה-3 בעולם, עם צבא של כ-2 מיליון חיילים ותקציב של יותר מ-314 מיליארד דולר. היא אינה מסתפקת בכוח צבאי גרידא – אלא מספקת לאיראן רכיבים קריטיים לפיתוח מאות טילים בליסטיים, ומחזיקה בטילים היפרסוניים (כמו DF-17) שטסים במהירות של עד פי 10 ממהירות הקול וחומקים מיירוט.
1+טורקיה, המדורגת במקום ה-9 בעולם, מפעילה צבא של כ-355 אלף חיילים, לצד תעשייה ביטחונית מתקדמת שכוללת רחפנים התקפיים, טילים מדויקים ומטוס קרב חמקן חדש. אוכלוסייתה מונה כ־86 מיליון תושבים – כמעט פי עשרה מזו של ישראל.
החלשות משטר אסד חיזקה את נוכחותה של טורקיה בסוריה וקרבה אותה לישראל דרך פרוקסי. במקביל, עזה עלולה להפוך לאחר המלחמה לשדה השפעה בינלאומי – כשארצות הברית, מדינות המפרץ, מצרים וקטאר צפויות להיכנס למשחק.
1+כדי להבטיח את מעמדה כמעצמה, ישראל חייבת עומק טריטוריאלי, מערכי השפעה טכנולוגיים ותרבותיים, ויכולת לשדר עוצמה לצד זהירות. הלבנט תמיד היה זירה למאבק מעצמות – ממצרים והחיתים ועד לארצות הברית וסין – וגם היום, מי ששולט בלבנט שולט בצירי ההיסטוריה.
ההיסטוריה מלמדת שאין ואקום – כשמישהו יוצא, מישהו אחר נכנס. אזור הלבנט פרח בתקופת ממלכות ישראל ויהודה, כששתי המעצמות האזוריות – החיתים (באזור טורקיה של היום) והמצרים – נסוגו ממנו בזמן המשבר האקלימי של סוף המאה ה-13 לפני הספירה. האזור נכבש מחדש כאשר אשור, המעצמה האזורית העולה, ביקשה להתפשט לכיוון מצרים ולשלוט על אזורי הסחר החשובים בלבנט.
לכן על ישראל למלא את הוואקום, אך לעשות זאת בתבונה ובזהירות. מעצמות אינן פועלות בפזיזות, אלא מתנהלות באופן שקול ואחראי, תוך שהן שואפות לשמר את האינטרסים שלהן לא רק לטווח הקצר, אלא בעיקר לטווח הארוך.
