במשך שנים שב"כ עבר תהליך הרסני שבו בכיריו שכפלו את עצמם, הקדישו תשומת לב לסוגיות פוליטיות והלכו ואיבדו בהדרגה את החדות המבצעית שלהם. כך למשל, עד לא מזמן רק בראש אגף אחד בארגון עמד אדם חובש כיפה, למרות שמספרם של חובשי הכיפות בדרגים הזוטרים יותר של שב"כ גדול למדי.
רוב הצמרת הייתה ועודנה דומה למדי מבחינה דמוגרפית ואידאולוגית, והעדיפה להקדיש תשומת לב עודפת למעקב אחר מה שוכנה בארגון "טרור יהודי", ולהתרעות מפני "סכנות הרפורמה המשפטית", ולא מפני האפקט של הסרבנות ושל פירוק צה"ל מבפנים על ידי ארגוני המחאה.
לעומת זאת, בזמן שחמאס התארגן לטבח וחפר כ-700 ק"מ של מנהרות ברצועת עזה, בפרוץ המלחמה העריכו בשב"כ שיש כ-200 ק"מ בלבד, וידעו למפות רק כמה עשרות ק"מ של מנהרות. במילים אחרות, שב"כ, שאמון על הבאת מודיעין מרצועת עזה, היה עיוור לגמרי לכ-90% ממערך המנהור של חמאס. כל זה אינו מקרי ואינו מנותק מכך שרבים מבכירי הארגון התנהלו כמי שמוטרדים מסוגיות פנימיות ופוליטיות בתוך ישראל.
אם דוד זיני יהפוך לראש שב"כ פוליטי מימין, זה יהיה פספוס – זיני לא צריך לקחת את הארגון לזהות פוליטית חדשה, אלא לעקור ממנו את הזהות הפוליטית ולהחזיר את המיקוד שלו למקצועיות. נראה שהוא מבין את זה, אבל עבור השמאל, שאינו מסוגל לדמיין ראש שב"כ שאינו פוליטי, מדובר בסיוט.
