כבר כיום, אנו עדים למודל קיים של ערבים החיים תחת ריבונות ישראלית, במזרח ירושלים. על פי החוק הבינלאומי, מזרח ירושלים, שנכבשה במלחמת ששת הימים, דומה במעמדה ליהודה ושומרון. לאחר איחוד ירושלים, הציעה ישראל לתושבי מזרח ירושלים הערבים אזרחות מלאה, אולם רק כ-5% מהם בחרו לקבל אותה. רובם המכריע נותרו פלשתינים בעלי תעודת זהות כחולה ומעמד של תושבי קבע.
ההבדל המהותי בין תושב קבע לאזרח הוא היכולת להצביע בבחירות הארציות. כיום, אנו עדים לתנועה גוברת בקרב תושבי מזרח ירושלים הערבים המבקשים לקבל אזרחות, אך לרוב ללא הצלחה. מצב זה משקף תרחיש אפשרי בעקבות החלת ריבונות על יהודה ושומרון.
1+החשש הגדול הוא שאם חלילה ישראל תיאלץ להעניק אפשרות לאיזרוח מלא לערביי יהודה ושומרון, הדבר יוביל לצירופם של 1.2 מיליון עד 2 מיליון מצביעים ערבים חדשים למערכת הפוליטית הישראלית. מצב כזה מהווה איום אסטרטגי על עתידה הדמוגרפי והפוליטי של מדינת ישראל כמדינה יהודית ודמוקרטית – אסון של ממש.
האפשרות המועדפת על גורמי הימין ועל רוב ראשי ההתיישבות ביהודה ושומרון היא החלת ריבונות מלאה על כל שטחי יהודה ושומרון, תוך התניה ברורה לאי-איזרוח של התושבים הערבים. יחד עם זאת, כן יש לאפשר להם לקבל תעודת זהות כחולה וזכות הצבעה מוניציפאלית במסגרת אחת מאפשרויות האוטונומיה המקומיות (לדוגמה, תכנית ברקת או המודל של מוטי קידר).
1+היתרונות של גישה זו ברורים:
הגשמת מטרת העל: חלום המדינה הפלשתינית ייגנז באופן סופי, ואחיזתנו ההיסטורית והביטחונית ביהודה ושומרון תתחזק.
שוויון זכויות מקומי: התושבים הערבים יזכו לשוויון בזכויות אזרחיות-מוניציפאליות, ללא סיכון דמוגרפי למדינת ישראל.
אך לפתרון זה יש גם חיסרון משמעותי:
פגיעה בהתיישבות: הקמת יישובים חדשים והרחבת יישובים קיימים תהפוך לעניין מסורבל וארוך, בדומה לתהליך הנהוג בשאר מדינת ישראל, שלוקח בממוצע כ-13 שנים. כיום, הבנייה ביהודה ושומרון קלה ומהירה יותר באופן משמעותי.
עם זאת, חשוב להדגיש כי מדובר בחיסרון רגולטורי ופרוצדורלי, שניתן לפתרון. ביחס לשאר הבעיות הקריטיות ששיטה זו פותרת – ביטחוניות, דמוגרפיות ולאומיות – החיסרון הזה מתגמד. לכן, בעיני רבים, זוהי הדרך העדיפה והנכונה ביותר להבטחת עתידה של מדינת ישראל.
