אז היום אפשר כבר לנשום לרווחה, לפחות קצת. עד החגים – ואז תצטרכו שוב לנשום עמוק ולצלול אל האינטנסיביות המתוקה והמבורכת של תפילות וסעודות "הוא לקח לי" ו"אמא תגידי לה", תפוח בדבש וכתמים של רימון על חולצה לבנה.
אבל עכשיו? רגוע סוף סוף. כריך של גבינה ועגבנייה, קלמר חדש, תלבושת בריח של כביסה, נייר עטיפה ומדבקה עם שם. עצה שלי? אל תשכחו, בתוך כל הבלאגן, להסתכל להם בעיניים, לשלוח מבט מאמין ולנצור את הרגע הזה שלא ישוב עוד לעולם: הרי רק פעם בחיים היא תעלה לכיתה ו', ורק פעם אחת בחיים הוא יעלה לכיתה יא', רק פעם בחיים יהיה ח' באלול תשפ"ה, הראשון בספטמבר, 2025.
1+מזל שאתם לא שוכחים, שכלום לא מובן מאליו, שהמפה מצטיירת, רגע רגע, דקה דקה. המפה הזו תוביל אותם בחזרה אל געגועי הילדות, אל הפסטה והחביתה והמריבות הקטנות.
אז היום כבר אפשר לנשום לרווחה, וזה נכון שהיה חופש תובעני ועמוס, אבל אתם פס הקול של ילדותם, אתם הזיכרון הזה שלהם של בית. כמה פשוט ככה מורכב. כל הכבוד לכם, אמא ואבא, אם הצלחתם הבוקר.
1+רגע לפני שתצטרכו לשלוח אותם – מחייכים, מקווים ומתרגשים, להיות להם העוגן במרחב הבוהק והנשגב, מסתירים את הפחד, החשש והספק, שלא יציקו לו ושלא יתרחק, שהמורה תהיה נחמדה, שהילדה לא תרגיש בודדה, שתמצא את החן בלימוד, בתפילה, במחברת, שתדע גם היא בעצמה עד כמה היא נהדרת.
וגם אתם הורים – גם אתם נהדרים. הנה צלחתם עוד חופש גדול, הנה הצלחתם להמתיק את החול. להאמין לחייך ולתת ביטחון, אפילו שאתם לפעמים בכלל לא – אבל מבפנים. אז נברך שתהיה שנה טובה, פורייה, משכילה, ושתרגישו גם בשיא השגרה כמו שזה בהתחלה.
