לפרטים נוספים ולתרומות, לחצו כאן
שלומי בנאי, ירושלמי בן 38, לוחם נח"ל במילואים, יצא עם משפחתו ב-20.08 לחופשה בכנרת. זו הייתה אמורה להיות הפוגה קצרה ונחוצה, אחרי שנתיים; אינטנסיביות של שירות מילואים ארוך שהפכו לשגרת חייו מאז 7 באוקטובר.
שלומי, שהיה מגיע היישר מהמדים אל גינת המשחקים כדי לחבק את דפנה ואת גור בנו, ידע שבעוד ימים ספורים ייקרא שוב לדגל. אך בשעה 12:00 באותו יום, כשגלש על הסאפ האהוב שלו, הוא לא שב. גופתו של שלומי נמצאה רק לאחר שלושה ימים.
שלומי מעולם לא התלונן. גם כשנאבק על הקמת עסק חדש – בית קפה קטן ומקסים בתל אביב בשם "נומי" – המילואים לא ריפו את ידיו. הוא התמיד במטרה ובמשימה, ודבק בערכים של נתינה ותרומה למדינה. בסבב האחרון, כשדפנה כבר הייתה בהיריון מתקדם, חברים תהו אם לא תרם כבר מספיק. תשובתם של שלומי ודפנה הייתה ברורה: "אם קוראים – אז באים". הוא שירת כמעט עד סוף ההיריון, והנופש בכנרת נועד להיות רגע של מנוחה לפני הלידה הקרבה.
שלומי היה איש משפחה מסור. לידת גור, בנו הבכור, הייתה רגע מכונן בחייו והוא הקדיש עצמו לאבהות בכל נימי נפשו. הוא בילה אינספור שעות בגינות משחקים, ותמיד ידע להפוך כל רגע קטן לחגיגה. הוא ציפה בהתרגשות עצומה ללידת בנו השני, גאה להיות אבא בפעם השנייה. הוא הותיר אחריו חלל עצום ואהבה אינסופית.
קפה "נומי", בית הקפה שהקים בלב תל אביב, היה הגשמת חלום אישי. הוא נולד לצד סטודיו הקרמיקה של דפנה ושותפתה, והפך לפינה קסומה של קהילה – מקום מפלט מההמולה, בדיוק כפי שדמיין.
שלומי, בוגר תקשורת במכללת ספיר, התברג לתעשיית הטלוויזיה כצלם ועוזר הפקה, ועבד רבות בשידורי ספורט כחלק בלתי נפרד מהצוותים שהביאו את ליגת העל למסך.
אבל יותר מכל, שלומי היה איש של שלום ואהבה. הוא חייך תמיד, גרם לכל אחד להרגיש רצוי בחברתו, וניחן בחוש הומור נהדר ששימח את כל סובביו. הוא אהב לטייל, לצאת לקמפינג עם המשפחה וליהנות מהחיים הפשוטים שבחוץ.
שלומי היה מופת של נתינה – למשפחתו, לקהילה, לחבריו ולמדינה. הוא הפיץ אור ושמחה בכל מקום, ואנחנו יודעים שהחברה הישראלית, שאליה תרם כל כך הרבה, תשיב כעת אהבה למשפחה שהשאיר אחריו.
כולנו ממשיכים את החיבוק של שלומי, ועוזרים למשפחתו לעמוד על הרגליים.
