אני תומך נלהב בחופש הביטוי כמעט מוחלט. אני מתנגד לצנזורה, מאמין ביכולת של אנשים להבחין בין אמת לשקר, וסבור שגם ביטוי שקרי תורם לשיח – כי הוא מחדד ומדייק את עמדותינו בדרך אל האמת.
אבל חופש הביטוי איננו רישיון להפקרות. מה שמתרחש בכבישי ישראל בשנים האחרונות, בחסות היועצת המשפטית לממשלה, גלי בהרב-מיארה, חורג מזכות ההפגנה והופך לאנרכיה. החוק במדינת ישראל קובע מסגרות ברורות להפגנות, כולל האפשרות לחסום צירים בהיתר ובתיאום עם המשטרה. אלא שבפועל, מאז מחאת קפלן וכיום גם סביב החטופים, חסימות כבישים מתבצעות כעניין שבשגרה, בלי היתר ובלי שליטה. זו לא דמוקרטיה – זו הפקרות.
היועצת המשפטית הפקיעה מנבחרי הציבור את הסמכות להבטיח תנועה חופשית ובטוחה. היא אסרה על השר לביטחון לאומי להורות למפכ"ל לאכוף את החוק. היא נשענת על פסיקת בג"ץ בפרשת "חוק בן גביר" (וגם בפרשת נציב שירות המדינה ורונן בר), שם ניתנה עדיפות ל"שבעת המופלאים" – מפכ"ל, ראש השב"כ ושאר בכירים – להפעיל "שיקול דעת מקצועי".
אבל זה איננו שיקול דעת מקצועי. זה שיקול דעת פוליטי במסווה. עמי אשד הודה בעצמו שפעל מתוך הזדהות עם קפלן. הדרג המכונה "מקצועי" כפוף בפועל ליוריסטוקרטיה – לא לדרג הנבחר. ויש לו פוליטיקה – הפוליטיקה של היוריסטוקרטיה.
וכאן טמונה הבעיה: גם אם הכנסת תחוקק חוק ברור שיאסור חסימות כבישים, בג"ץ יפסול אותו. ומי יישא באחריות אם חסימות יגרמו לתאונות מוות, או ימנעו מאמבולנס להגיע בזמן לבית החולים? לא היועצת, לא בג"ץ, לא ה"דרג המקצועי". הם הרי לא "מחליטים" – הם רק "אוכפים את הדין" שהם עצמם המציאו. ולכן הם מדברים של שלטון הדין ולא שלטון החוק. הדין הוא ממש דני דין. חוק נעלם שרק מי שהמציא אותו יודע על קיומו.
במילים אחרות: הזכות להפגין היא זכות יסוד. אבל חופש התנועה והזכות לנוע בביטחון בדרכים הן לא פחות יסודיות. מי שהפך את הסדר, ונתן דריסת רגל לאנרכיה, זו היוריסטוקרטיה, שהפקיעה מידי העם את היכולת לשמור על החוק והסדר במדינת ישראל.
