לפני עשרים שנה הם פונו מגוש קטיף, ועכשיו הם חזרו לשם – אבל הפעם, כשהם על מדים. עמית לובל ויובל לנגזם, שיתפו בפאנל עם עודד הרוש ועודד מנשה בוועידת מגזין 14 – איך זה להילחם בשטח שהיה פעם הבית שלך.
"בדיוק לפני שבוע סיימתי סבב נוסף בעזה, שלושה חודשים", פתח לובל, "כל פעם התחושה מעורבת, גם תחושת התרגשות גדולה, שמגיעים הביתה אל אותן מראות, אותם חולות, אותו ים. התחושה השנייה זה החמצה – למה עשינו את זה?"
2+לובל הוסיף כי גם לאחר 20 שנה – ניתן לזהות את המקומות בהם שכנו היישובים: "אני גרתי בגני טל. באזור הבית שלי, הכי קרוב שהייתי זה 12 קילומטר, אבל כשאתה מעלה רחפן – את התוואי של הכביש ההיקפי, איפה שהלכנו בדיונות, מזהים".
לנגזם הקריא חוויה של אחד מארבעת הבנים שלו ששירתו במלחמה במילואים וחלקם היו גם בעזה, שתיאר כיצד הפעילות הצבאית להסדרת מוצב הזכירה לו את המשחקים בחולות של גוש קטיף בתור ילד.
2+המנחה עודד הרוש התייחס לקונצנזוס של מגורשי הגוש בקשר לחזרה, כפי שמשתקף בתוכניתו: "ראיינתי 24 מגורשים, מעולם לא ראיתי תמימות דעים כל כך ברורה בין אנשים שונים על כמה המקום הזה היה גן עדן".
"הקפדתי לשאול את כולם", הדגיש הרוש, "אם עכשיו זה מוקם, מה אתה עושה – חוזר. כולם אמרו לי – גם אם לא אני, הילדים שלי. תוך שעות. פלא פלאים".
2+יובל לנגזם סיכם: "אני חושב שצריך להסתכל על העובדות, רצועת עזה היא היום מקום שלא ראוי למגורים. נקודה. לא משנה למי, הוא לא ראוי למגורים. זה ברור שמשם אי אפשר לחזור, ורק ניסוג ושלום וכלניות – זה לא יקרה".
