אני לא מתכוון להאריך את המנוי לעיתון "דיבת הארץ". אין לי עניין לפרנס את האנטי ציונים מבית היוצר של עמוס שוקן. עם זאת, לעיתים נדירות מבליחה אצלי מחשבה שנייה. למשל, בסוף השבוע התפרסם ב"הארץ" מאמר מעניין של ד"ר אור בסוק על האופן שבו האקדמיה המשפטית הישראלית, הכפופה ל'אדמו"ר' אהרן ברק, בודדה לחלוטין את פרופ' רות גביזון, מורתי.
ברק ידע לקדם אנשים רבים באקדמיה ולדאוג לכך שיהיו מחויבים לדרכו, למרות שלא תמיד זה צלח לו. את גביזון הוא בודד משום שלדבריו "יש לה אג'נדה" המתחרה בשלו, והוא גם חשש מהרמה האינטלקטואלית שלה, הגבוהה שלו. היא הייתה איום אמיתי עליו.
1+לא אכנס כאן להקבלה שהמשפטן חיים בסוק עושה בין בידודה של גביזון לבין המאבקים באקדמיה הגרמנית והאמריקאית סביב קרל שמיט, המשפטן המבריק ששירת את הנאצים. אבל מעניינת מאוד הפסקה שבסוק מביא על פרופ' אלון הראל, שתרומתו לאנושות מתמצה באמירתו האלמותית: "התנ"ך בתחת שלי", ש"ירש" את גביזון – אוי לנו על ירושה כזו:
כותב בסוק: "לאחר מותה כתב פרופסור אלון הראל ש'ירש' את מקומה כאיש התיאוריה החוקתית באוניברסיטה העברית 'הספד' לגביזון וציין בו ש'אין לי צל של ספק כי לו הייתה ממשיכה בנתיב האקדמי, הייתה רותי הופכת במהרה לכוכב אקדמי מוערץ שאת מאמריה היו קוראים ומצטטים אקדמאים בולטים ברחבי העולם כולו.
1+"אלא שמזגה הסוער ומעורבותה בחיי הציבור לא אפשרו לה להמשיך בנתיב זה… מעשיה לא ישאירו, לדעתי, חותם ארוך טווח'. ייתכן שלמי שכל ימיו עוסק בספירת ציטוטים בכתבי־עת אקדמיים נדמה שגביזון נשכחה, אבל חמש שנים אחרי מותה השפעתה על השיח הציבורי בישראל נותרה גדולה".
היום הרוב המכריע מבין אזרחי המדינה מבין שגביזון צדקה וברק באמת הרס את המשפט הישראלי. אני משתדל להמשיך בדרכה של מורתי, ולהחזיר את הריבונות לעם ישראל. ד"ר בסוק הוא איש סגל באוניברסיטה בריטית, והוא יכול להרשות לעצמו לצאת כנגד ההגמוניה הדכאנית שהשחיתה פוליטית את הרוח האקדמית החופשית בפקולטות למשפטים. לינק למאמר בתגובה הראשונה.
