ההחלטה של הקבינט על כיבוש מלא של הרצועה ומיטוט שילטון ארגון הטרור חמאס הייתה צריכה להתקבל ממזמן. למעשה, היא הייתה צריכה להתקבל כבר ב-7 באוקטובר.
אני כמובן בעד, כל עוד לא יעצרו שוב בגלל תרגילי חמאס, לחץ בינלאומי או לחץ פנימי כי היינו שם כבר אין ספור פעמים. מחליטים, מכינים כוחות, נכנסים ואז עוצרים ונסוגים וחוזר חלילה. אני רוצה לקוות שהפעם נפל הפור, והכוחות לא יעצרו עד לטיהור המנהרה האחרונה (הכיבוש אמור לקחת חודשיים והטיהור שנתיים. אבל יהיה גם זמן הכנה).
1+הימשכות המלחמה, כיבוש בית חנון בפעם המאה והמשא ומתן הבלתי ניגמר עם מפלצות חמאס, שכל פעם מעלים דרישות הזויות אחרות, לא עוזר לאף אחד. הוא לא עוזר לנו, לא לעזתים ובטח לא לחטופים שחמאס ממשיך להתעלל ולהרעיב אותם במוצהר.
וזה גם אם נעזוב בצד את העובדה שבכל עסקה חמאס דורש את הישארותו ברצועה מה שיביא להמשך גלגל הקסמים של טבח-מבצע-והפיכתנו למדינה מצורעת כל כמה שנים. אבל המשא ומתן האחרון הראה שהוא פשוט לא מעוניין גם בזה. ולמה לו? העולם לוחץ עלינו ומאשים אותנו במצב, לכן הוא מעלה את הדרישות.
ובכל זאת, הרשו לי לפקפק, לא ברצינות חברי הקבינט אלא במה שיקרה בסוף בשטח. גם אם תכניסו את כל הממשלה למכונת אמת והיא תאמת שכולם נשבעו באמת ובתמים לשים לחמאס עזה סוף, לשטח דינמיקות משלו שכולנו כבר מכירים לעומק.
1+חמאס לא בלחץ. הוא צריך להחזיק מעמד. עד מתי? עד שהעולם יכריח אותנו לעצור, עד החלפת השלטון בישראל או לסיום כהונתו של הנשיא האמריקני דונלד טראמפ. מצוקת האוכלוסיה לא מעניינת אותו. להפך, היא משמשת לו נשק. אם מצבו באמת יחמיר, הוא יחזור לתרגילים הוליוודים.
העולם אוכל בשקיקה את ההצגות המבוימות היטב של ארגון הטרור על רעב ופשעי מלחמה. ואם יגיע למצב שהוא באמת עם חרב על הצוואר הוא יכול, בכל נקודה, לחזור להצעות קודמות על שחרור חטופים (לא כולם) תמורת הפסקת אש. זו האסטרטגיה. הכל ברור ואת הכל חווינו על בשרנו. השאלה אם אנו מוכנים להמשיך לשתף עם זה פעולה.
