פורסם בחדשות 14: בעוד אזרחי איראן מתמודדים עם משבר מים לאומי, בצמרת בטהרן מתנהלות ההכנות לעימות אפשרי נוסף עם ישראל. הרפובליקה האיסלאמית לא עוצרת – למרות שורת השפלות, תקיפות מביכות וחדירות מודיעיניות, היא מקימה בימים אלה מועצה עליונה חדשה לביטחון לאומי, שתאגד את כלל זרועות הביטחון: משמרות המהפכה, המטכ”ל האיראני, משרד ההגנה וגופי הביון.
לפי הדיווחים, עדיין לא מונה יושב ראש למועצה, אך מי שצפוי להתמנות למזכ”ל מועצת הביטחון הלאומי, שיפקח על הגוף החדש, הוא עלי לריג’אני – יועצו של חמינאי ולשעבר יו”ר הפרלמנט האיראני.
2+המהלך נולד בעקבות חודשים של מבוכה בטחונית באיראן – חשיפת מתקנים רגישים, פרצות אבטחה חמורות, ומתקפות ישראליות בלב טהרן, חלקן מיוחסות למוסד.
מי שמנסה לשדר מסר לעולם הוא מוחסן רז’אי, לשעבר מפקד משמרות המהפכה, שהתראיין השבוע ואמר: “ברמה הבינלאומית, איראן ניצבת היום במקום גבוה יותר. העולם מביט באיראן במבט שונה – מצד אחד, אנחנו פועלים לפי חוקי המשפט הבינלאומי, ומצד שני – מסוגלים להגן על עצמנו.”
ברקע נמשכת המתיחות הגוברת עם הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא”א). רשת אל-מיאדין, המזוהה עם חיזבאללה, דיווחה על “פרק חדש” ביחסים עם הסוכנות – אך הפעם, במקום פקחים, תגיע לטהרן משלחת פוליטית. מטרת הביקור: לגבש מנגנונים ליישום חוק חדש שאושר באיראן, המגביל את שיתוף הפעולה עם סבא”א.
2+מאז מבצע “עם כלביא”, פקחי הסוכנות עזבו את איראן מטעמי ביטחון – ועתה מבהירים שם: השיח יהיה מדיני בלבד, לא על גישה חופשית למתקנים גרעיניים.
ברפובליקה האסלאמית מודים: מגיעים מסרים מוושינגטון, אבל עדיין אין מגעים ישירים. סגן שר החוץ האיראני, סעיד ח’טיבזאדה, הבהיר: “לא ניגרר לשיח – לא עקיף ולא ישיר – עם ארצות הברית, כל עוד אין ערבויות ממשיות וכל עוד הם לא ישילו את אשליות העבר”.
2+ובתוך כל זה – גם עימות בזירה הבינלאומית: יו”ר הפרלמנט האיראני מוחמד באקר קליבאף תקף את יו”ר הכנסת אמיר אוחנה, בעקבות נאומו בז’נבה, ממנו פרשה המשלחת האיראנית. קליבאף הגיב: “פעילותה של המשלחת האיראנית עוררה את זעמו של יו”ר הקונגרס הלא מכובד של המשטר הציוני, ואילצה אותו להגיב בתגובה פסיבית.” לדבריו, “הוא נאלץ להכחיש, בניגוד לדו”חות הרשמיים, את הרעב של ילדי עזה.”
בינתיים, המציאות בתוך איראן – קשה מאי פעם. נשיא איראן פעזשכיאן מודה בפה מלא: “אנחנו על סף משבר מים לאומי.” לא מדובר רק בבצורת, אלא גם בניהול כושל, היעדר תשתיות, ואובדן שליטה כללית – הן אזרחית והן צבאית. הציבור מאבד סבלנות, והתסכול גובר.
