הלב נקרע מהתמונות של החטוף אביתר דוד. כל הפיד מלא בהן ובצדק. ט' באב. כמה סימלי. היום גם מציינים 20 שנה לגירוש מגוש קטיף. כל שנה בתאריך הזה אני יושבת ורואה סרטונים ולא מאמינה. האם לחלקכם זה נשמע קטנוני? לא קשור? מנותק? מה את משווה?? הבנאדם עובר שם שואה.
ובכן חברים לא רק קשור, תפור! קשר בל ינותק! או שמא נאמר בל יגורש. מי שכואב לו על אביתר דוד בלי שיכאב לו על הגירוש מעזה – כנראה לא מבין איך משורש צומח עץ, מי שהסתכל בניכור לפני עשרים שנה על אחים שלנו שנגררים על ידי חיילים מהבית, קברים שמפונים, בתי כנסיות שמפונים, מי שלא כאב לו אז פוסל במומו ומעיז להאשים את אותם מפונים היום בחוסר אכפתיות במצב מהחטופים.
אני לא רוצה להתעכב על הנקודה הזו היום כי ט' באב ואנחנו רוצים לדבר על השווה ולא על המפלג, אז אדרבא. ט' באב הוא הזדמנות וקריאה לחבר ללמה, להתחבר לסיבה, לחזור לשורש, לזכור שגירוש, ניתוק ועקירה אכזרית אתמול הביאה לנו חטופים מורעבים וטבח נוראי היום.
אין מנוס מלהכריע אויב מר ואכזר שיושב מעבר לגדר. אין מנוס מלכתוש אויב שהתכונן והתחמש במשך עשרים שנה מאז שגורשנו, רק כדי להראות לנו את אח שלנו כחוש וצנום ומורעב במקום שבו חיינו. הגירוש הוא הסיבה – שבעה באוקטובר הוא תוצאה. יש קשר. והלב שלנו צריך להיות ער. ללמוד מהעבר ולהכין טוב טוב את היום כדי לא לקבל אותו שוב מחר. למען חטופינו, באופן מזעזע למען אביתר, חייבים למחוק ולהשמיד את האויב אכזר.
