הטרגדיה של איריס חיים היא בלתי נתפסת. בנה יותם, יחד עם אלון שמריז וסאמר טלאלקה ז"ל, הצליח להימלט משבי החמאס רק כדי למצוא את מותו מאש צה"ל. התגובה הטבעית הייתה יכולה להיות זעם, האשמה וקריסה אל תוך כאב מוצדק. "היה לך רגע מטלטל, שהייתה לך בחירה בצומת T: לכעוס, לכאוב, להתקרבן, לבוא בטענות" אמר לה מגיש התוכנית שבה התארחה, עודד מנשה.
אך איריס בחרה בדרך אחרת, דרך שהדהימה מדינה שלמה. הבחירה הזו, היא מסבירה, לא הייתה תוצאה של התלבטות ארוכה, אלא נבעה מ"תפיסת עולם עמוקה של ערבות הדדית".
"כשהחיילים יוצאים למלחמה, הם לא 'חיילים של מישהו', זה החיילים של כולנו. זה שלנו" אמרה. "לכן זה היה לי מאוד פשוט. המשפט הראשון שיצא לי מהפה כשהודיעו לי שיותם נהרג מאש כוחות צה"ל היה: 'אפילו לכעוס לא השאירו לנו, כי איך נכעס על החיילים שלנו?'". במשפט אחד, היא ביטלה את ההפרדה בין "היא" ל"הם", וחיברה את גורלה לגורלם של החיילים בשטח. זו לא הייתה סליחה שבאה מתוך ויתור, אלא מתוך הבנה שהם כולם חלק מאותו סיפור ישראלי כואב.
היכולת לקום מהשבר, מסבירה חיים, טמונה ביכולת לראות את החיים בכמה ממדים, גם ברגעים האפלים ביותר. "אני יש לי בעצם איזו מין יכולת כזאת להסתכל תמיד בכמה ממדים" אמרה. "כשקורה משהו, הדבר הנוסף הוא שקורה גם משהו טוב. ביום שהודיעו לנו על יותם, אתה לא רואה שום דבר טוב, אתה רואה רק חושך ובור שחור. אבל אני לא מדברת על היום הזה, אני מדברת על תהליך שאתה עובר ומבין שהחיים הם לא חד-ממדיים. זה לא רק שקרה לנו האסון, יש גם ליד האסון עוד דברים".
את התפיסה הזו היא מחילה גם על האבל הלאומי של תשעה באב. "להכחיש את תשעה באב, זה באיזשהו מקום כמו להכחיש את השואה" אמרה, ומיד הוסיפה את הממד הנוסף: "אחרי חורבן בית המקדש היה פיזור של עם ישראל לגלות ארוכת שנים. אבל מדברים רק על זה. ומה עם מה שקרה בגלות? אולי קרה שם משהו טוב לעם ישראל?".
היא התחברה לדבריו של חבר הפאנל, עוזי דיין, שהסביר כיצד מתוך החורבן נולד המושג "שולחנו של יהודי הוא מקדשו", והסכימה שהאסון הוליד גם צמיחה. באותו אופן, היא רואה את האחדות והחיבורים החדשים שנולדו בחברה הישראלית אחרי ה-7 באוקטובר כצד המואר של האסון הנורא. "אני למדתי להכיר את עם ישראל" אמרה. "אז אני אומרת, יצא מזה משהו טוב".
